צריך עיון > מראי מקום > בין המשפטי לדתי

בין המשפטי לדתי

יצחק ברוך
יצחק ברוך

במלאת 820 שנה לפטירת ראב"ד בעל ההשגות, עיון באחת מהשגותיו העוסקת באזהרת "לא תחמוד"

כ"ו בכסלו תשע"ט
 

היום, כ"ו בכסלו, לפני שמונה מאות ועשרים שנה, בעיר פּוֹסְקְיֶיר (כיום, ווּבֶר בדרום צרפת) הלך לבית עולמו גדול חכמי פְרוֹבַנְס, רבי אברהם בן דוד, והוא כבן 78 (בשנת ד'תתקנ"ט). רבי אברהם נודע בכינויו "הָרַאֲבַ"ד", וכדי להבחין בינו לבין שני חכמים אחרים המכונים כך (ביניהם חותנו רבי אברהם אב בית דין, מחבר ספר "האשכול"), מכונה הראב"ד מפוסקייר "הראב"ד השלישי".

בשפת יושבי בית המדרש מכונה הראב"ד גם "בעל ההשגות", בשל שני ספרים חשובים שהותיר אחריו: השגות על ספר ההלכות של רבי יצחק אַלְפַסִי, הרי"ף, והשגות על ספר "משנה תורה" לרמב"ם. כיון שרשימתנו היומית מוקדשת לו, נכנה אותו להלן בקצרה: הראב"ד.

הראב"ד נולד בעיר נַרְבּוֹנָה שבפרובנס, למד תורה מפי רבני דורו ובייחוד מפי הרב הנודד בקהילות ישראל באירופה ובמזרח, רבי יוסף אִבְּן פְּלַט. הוא זכה לעשירות גדולה, ומשך שנים רבות החזיק ישיבה גדולה בעיר פוסקייר. על שולחנו ישבו תלמידים רבים, ומשם נפוצה תורתו על פני תבל.

הראב"ד הרבה להתפלמס עם ספרי וכתבי חכמים אחרים, וסגנון כתיבתו נמרץ ועז-מבע. חכם מאוחר המליץ עליו את לשון הכתוב: "וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת", כרמז על מעמדו הכלכלי הנכבד של הראב"ד, ואולם, לומדי התורה מביטים בהערכה על ביטוייו הקשים, מהם משתקפת אהבת תורה ורדיפה בלתי מסויגת אחר גילוי האמת.

בשנות חייו המאוחרות של הראב"ד, התרחש אחד המאורעות החשובים ביותר בתולדות הספר היהודי. אל בתי המדרש ברחבי העולם כולו הגיעו העתקים מספרו של החכם היהודי היושב במצרים, הלא הוא ספר "משנה תורה" לרמב"ם. יצירת הפאר הזו הדהימה את לומדי התורה בכל מקומות מושבותיהם, בהיקפה, בתבניתה ובאיכותה. גם אל פרובנס הגיע הספר, וראש הרבנים, הראב"ד, כמו רבים אחרים, הביע ביקורת על הסגנון נטול-המקורות של "משנה תורה". כך כתב בשולי הקדמת הרמב"ם, בה הוצגה התועלת הגדולה של הספר "משנה תורה":

סבר לתקן ולא תיקן, כי הוא עזב דרך כל המחברים אשר היו לפניו, כי הם הביאו ראיה לדבריהם וכתבו הדברים בשם אומרם. והיה לו בזה תועלת גדולה, כי פעמים רבות יעלה על לב הדיין לאסור או להתיר וראייתו ממקום אחד, ואילו ידע כי יש גדול ממנו שהפליג שמועתו לדעת אחרת היה חוזר בו; ועתה לא אדע למה אחזור מקבלתי ומראייתי בשביל חיבורו של זה המחבר?! אם החולק עלי גדול ממני – הרי טוב, ואם אני גדול ממנו – למה אבטל דעתי מפני דעתו?!

ועוד, כי יש דברים שהגאונים חולקים זה על זה, וזה המחבר [=הרמב"ם] בירר דברי האחד וכתבם בחיבורו, ולמה אסמוך אני על ברירתו, והיא לא נראית בעיני, ולא אדע החולק עמו – אם הוא ראוי לחלוק אם לא?!

הביקורת הזו גררה את ראב"ד לפרויקט הגהת ספר "משנה תורה" כולו. הוא עבר על כל הספר, הלכה אחר הלכה, ורשם בשולי הגליון את השגותיו. כל אחת מהשגותיו פותחת במילים "אמר אברהם", כדרכם של מגיהים להבחין בין גוף הטקסט לבין ההגהות שעליו. מיום שהודפס "משנה תורה" לראשונה ועד ימינו, השגות הראב"ד מופיעות בשולי גליונות הספר, והן הפכו לחלק בלתי נפרד ממנו.

צירופן של השגות הראב"ד לדפוסי "משנה תורה", יש בו מידה מסוימת של אירוניה. אם לא נכתבו ההשגות אלא למטרת צמצום השפעת הספר והתקבלותו בעם, הרי שההשגות פעלו פעולה הפוכה. בהופעתן בצמוד לספר עצמו, כמו השלימו אותו. עד כדי כך, שיש הסבורים כי בכל מקום שראב"ד נמנע מלהעיר על דברי הרמב"ם, יש למנותו בין המסכימים לדעת הרמב"ם. לפי זה, כל הלכה המופיע בספר "משנה תורה" והיא נראית לנו כ"דעת יחיד", אם לא השיג עליה ראב"ד, הרי היא דעת רבים…

פעמים רבות, המעקב אחר הלכות הרמב"ם והשגות הראב"ד, חושף את הלומדים בפני אסכולות שונות בהבנת סוגיות התלמוד. לעתים, אותה הסוגיה ואותם המקורות התפרשו בדרכים קוטביות בבתי מדרש שונים, ופסקי הרמב"ם וראב"ד משמשים נציגים מובהקים של דרכים שונות אלו. הנסיון לחשוף את דרכי הלימוד השונות מבעד לפסקי הרמב"ם והשגות הראב"ד, תופס חלק מרכזי בלימוד העיוני בישיבות.

ניטול לנו הלכה אחת מהלכות הרמב"ם, כזו שהשגות הראב"ד שעליה מדגישות עד כמה יכולות דרכי פרשנות להתרחק זו מזו.

 

לא תחמוד!

ענייננו עתה במִצוַת לא תעשה שנאמרה בתורה, היא אזהרת "לא תחמוד" המרכיבה את הדיבר האחרון בעשרת הדברות. כך היא מנוסחת בפרשת יתרו:

לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ, לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.

המסר החינוכי המשתמע מן האזהרה הזו הוא נפלא: על אדם לשמוח בחלקו שלו, להכיר היטב בגבול העובר בין רכושו שלו לרכוש אחרים ולהימנע מצרות עין וקנאה.

אבל האם המסרים הנפלאים הללו הם גם פשוטה של אזהרה? לא ולא. מתברר שחכמינו זכרונם לברכה צמצמו מאוד את המובן המעשי של אזהרת "לא תחמוד". הם עשו זאת על בסיס אחת המידות שהתורה נדרשת בהן, מידת "גזירה שוה". במידה זו אנו 'מעתיקים' הלכה מנושא אחד לנושא אחר, בשל דמיון לשוני בין שני הנושאים במקרא. המילים "לֹא תַחְמֹד" מופיעות בתורה גם בהקשר אחר, בנוגע להנהגתם של ישראל בשעת כניסתם לארץ, כאשר הם נדרשים לאבד את אלילי עמי כנען המובסים:

פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ, פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקֶיךָ הוּא.

הביטוי החוזר "לא תחמוד" בשני הנושאים השונים, מלמד אותנו במידת "גזירה שוה" ששתי הַחֲמָדוֹת זהות. כיון שבנוגע לפסלי הכסף והזהב נאמר במפורש שמדובר על חמדה הגוררת אחריה מעשה – "וְלָקַחְתָּ לָךְ", לכן גם החמדה האמורה ברכוש הזולת היא רק כזו שגררה אחריה מעשה, כלומר, שבסופו של דבר הרכוש הנחמד הגיע ליד החומד.

במילים פשוטות, מי שבלבו התעוררה מחשבת חמדה, אך הוא לא הוציא אותה לפועל ולא לקח את הרכוש הנחמד מיד חברו – אינו עובר על אזהרת "לא תחמוד". זוהי הלכה פשוטה שאין חולק עליה, וכך היא מנוסחת בהלכות הרמב"ם:

כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו, או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו, והכביד עליו ברעים והפציר בו, עד שלקחו ממנו – אף על פי שנתן לו דמים רבים, הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר: "לֹא תַחְמֹד".

ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה.

ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד, כענין שנאמר: "לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ" – חימוד שיש בו מעשה.

 

רוצה או לא רוצה?!

בצד ההלכה הזו, ראב"ד רשם שתי השגות. את האחת הוא רשם מיד אחר המילים "אף על פי שנתן לו דמים רבים", והוסיף בה את המשפט הבא: "ולא אמר רוצה אני". כלומר, החומד שלקח את הרכוש הנחמד ושילם עליו דמים רבים, עובר על האיסור רק אם בעל הרכוש לא אמר "רוצה אני" למכור לך בעקבות ההפצרות והלחצים שהופעלו עליו. אם לאחר כל הלחצים ניאות בעל הרכוש למכור אותו, החומד לא עובר על אזהרת "לא תחמוד", כיון שהרכוש נמכר לו כדת וכדין.

ההשגה הזו מנוסחת כהשלמה לדברי הרמב"ם, אבל למעשה היא ביקורת מובהקת: הרמב"ם לא ציין שבעל הרכוש לא אמר "רוצה אני", וכנראה שלדעתו החומד עובר על האיסור גם באופן שלבסוף ניאות למכור לו, אם היה זה בעקבות לחצים והפצרות. על כך חולק ראב"ד, ומדגיש שהאיסור הוא רק באופן שלא הסכים למכור.

והנה ההשגה השנייה: רמב"ם כתב שהעובר על אזהרת "לא תחמוד" אינו נענש בעונש מַלקוּת, השמור בדרך כלל לעובר במזיד על אזהרת לא תעשה, משום "שאין בו מעשה". כל עוד העבירה אינה כרוכה באקט פיזי, אין לוקים עליה. על דברים אלו השיג ראב"ד בלשון חריפה:

אמר אברהם: לא ראיתי דבר תמה גדול מזה, והיכן מעשה גדול מנטילת החפץ?! אבל היה לו לומר, מפני שהוא חייב בתשלומין, שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזילה, ולפיכך אינו לוקה וגם זה חייב להשיב את החפץ לבעליו.

במבט ראשון, קל למאוד להזדהות עם השגת ראב"ד: הלא לפנינו שני משפטים הנראים כסותרים לחלוטין זה את זה! כיצד ניתן לומר מצד אחד שלא לוקים על הלאו כי אין בו מעשה, ומצד שני שלא עוברים על הלאו עד שיהיה בו מעשה?!

אולם במבט שני, נגלית לפנינו תהום פעורה בין גישותיהם השונות של רמב"ם וראב"ד.

כאמור, לדעת רמב"ם החומד עובר על האיסור גם אם לבסוף התרצה בעל הרכוש למכור לו את הדבר הנחמד. מדוע?! אם בסופו של דבר העיסקה הזו משתלמת למוכר, מדוע הקונה עובר כאן עבירה?!

ניקח לדוגמה את המקרה הבא: שני רכבים נעצרים ברמזור אדום, הנהג האחד משקיף על הרכב האחר ולבו מתמלא חמדה. הוא פונה אל הנהג השני בצפירה קלה ושואל כמקובל: "מוכר"?! הלה משיב לו שלא. הרמזור האדום מתמשך, והחמדן מתחיל לפתות את הנהג השני במחיר גבוה. פעם אחר פעם, מסרב בעל הרכב הנחמד למכור, עד שבשלב מסוים מציע החמדן מחיר הגבוה פי שלוש מערכו של הרכב. בשלב הזה הבין הנהג השני שלפניו עיסקה מצוינת, הוא יכול למכור את הרכב ולקנות חדש ולהותיר בידו סכום נאה לבזבוזים. הוא מאותת בראשו להסכמה, הרמזור מתיירק, הם פונים אל צד הכביש ומשלימים את העיסקה בלחיצות ידים וחיוכים הדדיים.

ובכן, הרי כאן חמדה, הרי כאן מעשה. האם החמדן עבר לדעת הרמב"ם על איסור "לא תחמוד"?! לא מסתבר כלל וכלל. אדרבה, סביר להניח שאם ברגע האחרון הוא ייסוג מן העיסקה מחשש עבירה, המוכר יתאכזב מאוד.

 

כשתרצה – תקרא לי

מהו אפוא המקרה שעליו מדבר הרמב"ם, שבו עובר החמדן באיסור "לא תחמוד" אפילו אם בעל הרכוש אמר לבסוף "רוצה אני" למכור? כדי להשיב על כך עלינו להיעזר בהלכה אחרת, האמורה בדיני מכירה. בארמית היא מנוסחת כך: "תְּלָיוּהוּ וְזָבִין – זְבִינֵיהּ זְבִינֵי", ובעברית: "תָּלוּהוּ ומָכַר – מכירתו מכירה".

כלומר, אדם שנדרש בכפייה למכור חפץ שברשותו, ובשל הכפייה התרצה למכרו – מבחינה משפטית המכירה תְּקֵפָה. אדם אלים כפת אותו אל הקיר והודיע לו שלא יחלוץ את כבליו עד שיתרצה למכור לו, ואכן בשלב מסוים נשבר הכפות והתרצה למכור – המכירה חלה. חשוב לשים לב: אין צריך לומר שהאלים עבר כאן עבירה חמורה, ומבחינה ערכית ודתית אנו מבינים שהוא רשע. אלא שבמישור המשפטי, כיון שבסופו של דבר המכירה הזו נעשתה בהסכמתו של המוכר – הרי היא תקֵפָה.

זהו המקרה שעליו מדבר הרמב"ם! כדי להגיע אליו לא צריך לחשוב על תלייה על הקיר בדווקא, ואפשר לדמיין גם אדם ה"שובר את הראש" לחבירו, עד שחבירו נאלץ להתרצות ולמכור לו, ולוּ רק כדי שהלחצים ייפסקו. אם בסופו של דבר רצה בעל הרכוש למכור כי העיסקה משתלמת בעבורו ובשל כך הוא חפץ בה – אין כאן עבירה, גם אם בדרך אל השלב הזה החמדן הספיק לנדנד ולשבור את הראש. אבל אם גם ברגע המכירה, בעל הרכוש אינו מוכר אותו אלא רק כדי שהחמדן "יירד ממנו" – החמדן עובר על אזהרת "לא תחמוד", אף שמבחינה משפטית המכירה תקֵפָה.

מכיון שרמב"ם מייחס את איסור "לא תחמוד" גם למקרים שבהם המכירה עצמה תקֵפָה משפטית, לכן האיסור הזה נחשב "לאו שאין בו מעשה". על מעשה הלקיחה לבדו איננו יכולים לומר שיש בו איסור, אף שהוא זה שמסיים את העבירה (כי בלעדיו, הנדנונים כשלעצמם אינם עבירה), כיון שהוא תקף מבחינה משפטית והלקיחה נעשית בהסכמת המוכר. אין האיסור אלא בהפצרות שהביאו ללקיחה, ואלו אינן מעשה.

 

בין המשפטי לדתי

בחזרה להשגות ראב"ד, ובשים לב להצעת ההסבר שנתן לפטור החמדן ממלקות. כל עבירה שגוררת אחריה מִצוָה – אין לוקים עליה. אדם הגוזל דבר מחבירו, אף שעבר עבירה חמורה, אינו לוקה על כך אלא נדרש לקיים מִצוַת "וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל". המִצוָה הנדרשת לאחר העבירה ממלאת את מקום העונש בעבירות אחרות.

כלומר, לדעת ראב"ד איסור "לא תחמוד" אמור רק באופן שהלקיחה שבאה בעקבות החמדה היא כזו הנחשבת לגזילה, וכזו שעל החמדן להשיב מיד את הדבר שחמד ולקח.

זו בדיוק הסיבה שראב"ד הוסיף בתיאור העבירה את המילים "ולא אמר רוצה אני". אם לבסוף התרצה למכור, הרי המכירה חלה ואין הקונה חייב להשיב את הדבר הנחמד. באופן כזה, שאמר "רוצה אני", סבור ראב"ד שאין החמדן עובר על איסור "לא תחמוד", בניגוד לדעת רמב"ם.

לסיכום: אם המוכר לא התרצה כלל למכור – לדעת הכל עובר החמדן על איסור "לא תחמוד"; אם המוכר התרצה למכור משיקולי כדאיות כלכלית – לדעת הכל אין החמדן עובר על איסור "לא תחמוד"; אם המוכר התרצה למכור כדי להוריד מעליו את עול הנדנודים וההצקות – לדעת רמב"ם עובר החמדן על איסור "לא תחמוד" ולדעת ראב"ד אינו עובר.

עולה מכאן תמונה מעניינת: הרמב"ם הבחין בין המישור המשפטי למישור הדתי, ולדעתו פעולה מסוימת יכולה להיות תקפה מבחינה משפטית ואסורה מבחינה דתית; ראב"ד, לעומת זאת, סבור שבהקשר האיסור "לא תחמוד" המישורים המשפטי והדתי חופפים, ומה שתקף בזה מותר בזה, ומה שאסור בזה לא תקף בזה.

יום נעים ופורה וחנוכה שמח !

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל