צריך עיון > בין הסדרים > בין ט' לט"ו – מאבל לנחמה

בין ט' לט"ו – מאבל לנחמה

מה הקשר בין תשעה באב לט"ו באב? ובכלל, מה משמעותו של יום ט"ו באב, ומה הקשר שלו אל לימוד תורה? הרב אלחנן ניר מסביר כי ט"ו באב הוא הנחמה של הביתיות, של היומימי והבנאלי. לאחר האובדן הגדול של תשעה באב מגיע ט"ו באב ומלמד כי החיים חשובים יותר מהכל, אפילו מהגעגוע הגדול. הבחירה בלימוד תורה בלילה ממחישה זאת:

 

תשעה באב הוא סמל לפרישה מהחיים, להימנעות מתורה, לכניסה אל הבור, לרגע שנראה שכבר אין כל סיכוי להמשך. לגירושין בין האב והאם, שהחורבן אינו אלא תוצאה מתבקשת שלהם. ואכן בזמן חורבן הבית היו רבים מהניצולים שחשו שלא רק הבית – הבית הלאומי והדתי כאחד – חרב, אלא יותר מכך: עצם האפשרות לביתיות, לתחושת מקום, לשייכות ולהשתייכות, לאמון ולנדיבות – חרבה. הללו החליטו לזרוק את המפתחות כלפי מעלה ולפרוש לגמרי, לחיות בשולי שוליים, להתקטן ולהצטמצם ככל האפשר, להיחרך עוד ועוד מהגעגוע; להעביר יום ועוד יום בצד, בירכתיים. רק לא במרכז. רק לא להיות חלק מהמציאות שגזרה על הנוטלים בה חלק חורבן כה טוטאלי ובלתי מתפשר על הגוף ועל הנפש כאחד.

ואז, וטרם עבר שבוע מתשעה באב, בא ט"ו באב ומכריז שבא מועד לצאת מהבור: מבור הגלות, מבור הנסיגה מהחיים, מבור ההתבוססות בפגיעה, בכאב ובחשד המוצדק. בא מועד להיכנס אל הארץ. כי לא פעם אנחנו חוששים להיכנס אל הארץ, מעדיפים את געגוע המדבר והגלות על פני הקיום הממשי בארץ ישראל. שהרי הגעגוע והפנטזיה נדמים לנו כאקסטטיים יותר מקיום לכאורה בנאלי של חיי יום–יום ולמי יש כוח ועניין בבנאלי. אבל ט"ו באב מלמד אותנו שאהבה היא כנראה לוותר על הכול, כולל על הגעגוע עצמו, על הבדידות שלא פעם משמשת משאב רב עוצמה ליצירה ולבוא ולהיכנס אל הארץ, אל הבית.

היציאה מבור הנסיגה, השיבה אל החיים והכניסה אל הארץ, מאפשרות גם לשוב אל התורה האבודה. בשל כך נפסק בשולחן ערוך פסוק מעורר פליאה:

מי שרוצה לזכות בכתרה של תורה יזהר בכל לילותיו. ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה באכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהם אלא בדברי חכמה ותלמוד תורה. ויש לאדם להתחיל ללמוד בלילה מט"ו באב ואילך (יורה דעה, רמו, כג).

כתרה של תורה הוא הדבר שאי–אפשר להסביר ולהמשיג, זהו הסוד שבמפגש, ומי שרוצה לזכות בכתר של תורה חייב ללמוד תורה, שהיא "איילת אהבים ויעלת חן", בלילה. ט"ו באב, המסמן את התארכות הלילה על פני היום, הוא הזמן לא רק ללמוד תורה אלא ללמוד לאהוב אותה. ללמוד לומר בקול: כל מעייניי בך.

כשאדם חש את לבו הומה הוא יודע שמשהו מבית המקדש נבנה. שכן האהבה הגדולה זוקקת כריתת ברית ובית, התחייבות ואותיות, ממשות וקירות, ולא רק שדות פתוחים לעת שקיעה ושיחות נפש ולב עד אור הבוקר: "ולכן קבעו מחולות בט"ו באב שאז יהיה הבנין לעתיד כמו שנאמר בפסיקתא" (פרי צדיק, טו באב, א).

 

למאמר המלא במוסף 'שבת'

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל