צריך עיון > מראי מקום > עבירות בכשרות מהודרת

עבירות בכשרות מהודרת

יצחק ברוך
יצחק ברוך

על המושג ההלכתי המוזר והמרתק "עבירה לשמה", במלאת 228 שנה למותו של משיח השקר יעקב פראנק

ג' בטבת תשע"ט
 

היום, ג' בטבת, לפני מאתיים ועשרים ושמונה שנה, מת משיח השקר יעקב פְרַאנק והוא בן 65 שנה (בשנת תקנ"א, סוף 1790). פראנק מת בחדרו האישי בארמון אַייזֶנְבּוּרְג בעיר אוֹפֶנְבַּךְ שבגרמניה, אליה היגר שנים ספורות לפני כן, לאחר ארבע עשרה שנה שבהן ישב בעיר בְּרִין שבמוֹרַבְיָה (כיום בְּרִינוֹ, בצ'כיה). הרוזן ווֹלְפוּנְג אְֶרְנסט השני לבית אייזנבורג, ששלט באותה עת בעיר אופנבך, היה ידוע בגישתו הסובלנית לבני דתות אחרות. הוא קיבל את פראנק ועדתו בסבר פנים יפות ואף השכיר להם את הארמון המפואר, אותו עזב שנים ספורות קודם לכן.

ארבע שנים שהה יעקב פראנק באופנבך, לשם עלו מאמיניו לרגל ומשם יצאו הוראותיו, בייחוד פקודות הנוגעות לגביית כספי 'צדקה' ממאמיניו התמימים. קודם מותו ביקש פראנק להבטיח את כלכלת צאצאיו, בניו רוּחַ ויוסף ובתו אֶוָה, וקרא לכל מאמיניו לתרום סכומים עצומים ל"בית אלוהים" שבאופנבך, כפי שכינו חסידיו את ביתו. לפי אומדן אחד, בימים אלו הצליח פראנק לגייס כ-800,000 דּוּקַטִים (מטבע הזהב ששימש באותה תקופה)!

כעשרים וחמש שנה אחר מותו, המשיכו צאצאיו של פראנק לנהל את כת המאמינים ואת הארמון באופנבך, בייחוד בתו אֶוָה שאחרי מות שני אחיה הוכתרה לממשיכת דרכו של פראנק. בשנת תקע"ו (1816), לאחר שהסתבכה אֶוָה בחובות כבדים מנשוא, הוציא בית המשפט המקומי צו עיקול על נכסיה והיא נעלמה מן המקום. ברבים נודע דבר מותה הפתאומי וקבורתה החשאית, ובין הבריות הילכו שמועות על היעלמותה עם אחד מפקידי החצר שלה.

כך פינתה כת משיחית הזויה ופרועה את מקומה על בימת ההיסטוריה של העם היהודי. היא עשתה זאת לא לפני שהותירה אחריה פצעים מדממים בגוף הגולה והדווי של אומת ישראל, בדמות אלפי מאמינים משיחיים שרבים מהם התנצרו ונטמעו בעמי אירופה. שנים רבות אחר מותה של אֶוָה פראנק, התקיימו במקומות ספורים ברחבי מזרח ומרכז אירופה קהילות קטנות של פראנקיסטים, מהם כנוצרים לכל דבר ומהם כחצי-יהודים, אך השפעתם ונוכחותם הלכו והצטמצמו, עד שסמוך למלחמת העולם הראשונה נעלמו כליל.

התנועה הפראנקיסטית הייתה גירסת המאה ה-18 של השבתאות שפשתה בעם והסעירה את קהילות ישראל במאה ה-17. פראנק עצמו נולד בשנת תפ"ו (1726) למשפחה שבתאית במזרח אירופה, משם נדד לטורקיה וליָוָן, הצטרף לחבורות שבתאים שפעלו שם ואט אט התבלט כמנהיג ביניהם. בשלב מסוים החל להתנבא ולהציג עצמו כגלגול של שבתי צבי וכמשיח בעצמו. הוא בדה את שנת לידתו ארבעים שנה אחר מות ש"צ, ודימה עצמו ליהושע בן-נון המכניס את ישראל לארצם לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר…

בשנת תקט"ו, בהיותו כבן 30, שב למזרח אירופה בדמות חכם ספרדי עם קבוצת חסידים גדולה, לראשו תרבוש תורכי ובפיו שפת הלאדינו. כאן גם בחר בשם המשפחה "פראנק", המצביע על "שורשיו" הספרדיים. חסידיו הציגו אותו כמקובל ספרדי הבקי ברזי חכמת הסוד. תארך רשימתנו עד מאוד, אם נידרש לכל מעללי פראנק ומאמיניו במזרח אירופה. נציין רק את התנצרותו הרשמית של פראנק, כשמלך פולין אוגוסט השלישי משמש סנדקו, את הוויכוחים הפומביים עם הרבנים בשיתוף פעולה עם אנשי הכנסייה ואת שריפת התלמוד בעיר קָאמֶנִיץ-פּוֹדוֹלְסְק (כיום באוקראינה) בעקבות הוויכוח שם.

בשל הדיון ההלכתי שמיד נגיע אליו, נזכיר עוד את האירוע שהתרחש בעיר לַנְצְקְרוֹן שבגליציה. הפרטים מובאים בקצרה, מתיאורו הארוך של רבי יעקב עמדין ב"ספר שמוש" המגולל את קורות מעללי יעקב פראנק וחסידיו. בכ"ו בשבט תקט"ז התכנסו חסידי פראנק בבית אחד מיהודי העיר וערכו התוועדות עם מנהיגם. עד מהרה הפכה ההתוועדות למסיבה פרועה, שבשיאה עמדה אשת הרב המקומי במרכז עיגול רוקדים שיכורים ופשטה את בגדיה. הרוקדים סביבה הניחו על ראשה כתר של ספר תורה, נפלו עליה ונישקוה, כשהם קוראים לעברה "מזוזה, מזוזה".

עובר אורח ששמע את ההמולה שבקעה מן הבית, קרב אל החלון וראה את המחזה הנורא. הוא פרץ בצעקות גדולות, הזעיק אנשים אחרים ותהום כל העיר. המאורע בלנצקרון חשף בפומבי את מעללי הפראנקיסטים, וכארבעה חודשים לאחר מכן, ביום כ' בסיון תקט"ז, הוציאו חכמי העיר בְּרוֹדִי חרם על פראנק וחסידיו.

מה עמד מאחורי המעשים הנוראים הללו? כמובן אין רצוננו כאן להאיר פנים לתיאולוגיה הפראנקיסטית, שמונעת בעיקר מתאוות בשרים ורדיפת ממון, אלא רק לתאר את תפיסתם כפי שהציגוה בפני העולם, בעיקר לשם הדיון ההלכתי הממתין לנו בסבלנות. ובכן, אפשר להגדיר את הרעיון החורז ונשנה במעשי הפראנקיסיטים ובכתביהם, כתפיסת-עולם שבה ההלכה צרה מכדי להכיל את הרוח המשיחית הגדולה שבנשמותיהם, ואשר על כן ההכרח מביאם לפרוץ את גדריה. כלומר, לעשות מעשים אסורים בדווקא, כדי להביא גאולה לעולם.

בספר "דברי האדון" שנכתב פולנית בידי אחד מתלמידי פראנק וכינס את אמירותיו, מופיעים דברים שאמר פראנק על דרכו:

ראיתם בעיניכם כי בזמן שהייתי בפעם הראשונה בפולין, עשיתי הכל בגלוי… אני אמרתי אדרבא! יראו וידעו, העולם כולו! אם רע הדבר יחוסל במהירות אך אם טובה היא האמונה מי יוכל לה? וכשבא אל לאנצקורון ומצאתיכם שרים שירים מאחורי חלונות מוגפים בלילה, יצאתי ופתחתי את החלונות למען ישמעו… וכשחזרתי… עברתי על צום תענית אסתר בגלוי ואכלתי ברחוב ריבת פירות, וכן ציוויתי להכין ארוחת צהריים ופתחתי את דלתות הבית… גם… פקדתי לשיר בפני כל הגויים, ומי יכול היה להתנגד?

זו אפוא דרכו המעוותת של פראנק: נתינת פומבי למעשי עבירה, גם החמורים ביותר, והצגתם כפעולות מחויבות מכח אמונתו.

 

עבירה לשם שמים

ההיחשפות למעללי הפראנקיסטים מביאה אותנו לעיין בטיבו של מושג הלכתי חריג, הנקרא "עבירה לשמה". צמד המילים הללו, הנראה במבט ראשון כאוֹקְסִימוֹרוֹן מובהק, מופיע לראשונה בגמרא:

אמר רב נחמן בר יצחק: גדולה עבירה לשמה ממִצוָה שלא לשמה.

המושג "מִצוָה שלא לשמה" מוכר לנו מסוגיות אחרות. זוהי מִצוָה שנעשית ממניעים זרים ושלא מתוך כניעה לצו האלוקי. רב נחמן בר יצחק מלמד אותנו ש"עבירה לשמה", כנראה פעולה הפוכה לגמרי – מעשה שלילי הנעשה ממניע חיובי – עדיפה על מִצוָה שלא לשמה. ובמילים פשוטות, עדיף מעשה רע עם כוונה טובה ממעשה טוב עם כוונה רעה.

במבט ראשון אפשר לקרוא את דברי רב נחמן בר יצחק כביקורת שלילית על "מִצוָה שלא לשמה", אולי אפילו הוראה מעשית שלא לקיים מִצוָה כזו כי עדיפה ממנה "עבירה לשמה". כך אכן הבינה הגמרא בתחילה, ולכן היא תמהה על כך מהוראת האמורא רב: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן".

מכורח השאלה, הגמרא מתקנת מעט את דברי רב נחמן בר יצחק ומנסחת אותם כך: "גדולה עבירה לשמה כמצוה שלא לשמה". תיקון קטן אמנם, אך בעל משמעות רבה: הוא הפך את דברי רב נחמן מביקורת שלילית על "מִצוָה שלא לשמה", לתיאור חיובי של "עבירה לשמה"! כלומר, כעת רב נחמן מלמד אותנו שבדיוק כפי שיש לעשות מִצוָה גם אם המניע הוא "שלא לשמה", כך לעתים יש לעשות עבירה אם המניע הוא "לשמה".

והנה לנו הוראה מפתיעה מאוד, המזכירה מאוד את הביטוי השלילי "מטרה המקדשת את האמצעים": יש ואדם נזקק לעבור עבירה, כדי להשיג מטרה רצויה. על אלו מעשי עבירה בדיוק מתכוונת הגמרא?!

הגמרא נותנת לנו דוגמה. יעל אשת חֶבֶר הַקֵּינִי, בבוא סיסרא שר צבאו של יבין מלך כנען לביתה, פיתתה אותו וזימנה עצמה לפניו כדי להרדימו ולהרגו. יעל הייתה אשת איש שמבחינה הלכתית עליה למסור את נפשה ולא להזדקק לסיסרא, ואף על פי כן היא עשתה זאת כדי להציל את העם כולו מאימת סיסרא. זוהי אפוא "עבירה לשמה" – פעולה אסורה למטרה חיובית.

 

העם בסכנה!

אלא שהתיאור הזה מעלה קושי עקרוני. אם נבקש להעריך את מעשיה של יעל, נעמוד לכאורה בפני שתי אפשרויות בלבד: או שהיה מותר לה לעשות זאת או שלא. אם היה מותר – אין זו עבירה; אם היה אסור – כיצד משבחים אותה על כך?! כאמור, המושג "עבירה לשמה" נראה לנו בלתי אפשרי מבחינה לוגית: עד כמה שפעולה היא רצויה, היא גם איננה עבירה.

ניקח לדוגמה אדם הנדרש לחלל שבת כדי להציל נפש מישראל. האם נוכל להגדיר אותו כעובר "עבירה לשמה"? בוודאי שלא! ההלכה מחייבת אותו לחלל את השבת, וממילא פעולתו היא מִצוָה לכל דבר. מדוע מעשיה של יעל נחשבים "עבירה לשמה"?!

ובכן, האם מעשיה של יעל מותרים על פי ההלכה? שנים רבות אחריה, הייתה אשה נוספת שעשתה משהו דומה: אסתר המלכה, כאשר זימנה את עצמה אל אחשורוש בפעולותיה למען ביטול גזירותיו של המן, אף שלפי המסורת הייתה נשואה למרדכי היהודי. גם כאן עלינו להעריך את המעשה מבחינה הלכתית.

מבחינה עקרונית, אדם צריך למסור את נפשו כדי להימנע מגילוי עריות. זוהי אחת משלוש העבירות החמורות שבתורה, עליהן יש למסור את הנפש (שתי האחרות הן עבודה זרה ושפיכות דמים). אשה הנאנסת בכפייה מוגדרת בהלכה "קרקע עולם", כלומר שותפה פאסיבית לפעולה, וממילא היא לא נדרשת לנקוט בפעולות אקטיביות למניעת המעשה. עם זאת, אסור לה לפעול כל פעולה אקטיבית הכרוכה בגילוי עריות כדי להציל נפשה ממָוֶת לחיים.

באופן עקרוני, ההלכה הזו לא מבחינה בין הצלת נפש אחת להצלת נפשות רבות. גם לשם הצלת רבים אסור לעבור על אחת משלוש העבירות החמורות. הנה, למשל, תיאור שאלה הלכתית שנדרש לה רבי יחזקאל הלוי לנדא, רבה של פראג בעל "נודע ביהודה":

לא ישר בעיני מה שראיתי באיזה תשובה… באנשים ונשים שהלכו בדרך וקם עליהם אַרְכִי-ליסטים אחד בשדה עם חבורת ליסטים שכמותו להרוג את כולם, וקמה אשה אחת מהם, אשה יפת תואר מאד, והתחילה להשתדל עם האיש ראש הליסטים בדברים עד שֶׁפִּתַּתּוֹ בחלקת לשונה שנתאווה לה ונבעלה לו ביער מן הצד, ועל ידי כן הצילה את בעלה עם כל הנפשות, ופסק בתשובה ההיא שֶׁשַּׁפִּיר עָבְדָה ומִצוָה רַבָּה עָבְדָה [=שטוב עשתה ומִצוָה גדולה עשתה], שֶׁשִּׁדְּלַתּוֹ לזה להציל נפשות…

בעל "נודע ביהודה" לא קיבל את ההיתר הזה! לדעתו:

כיון שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: "בַּכֹּל מתרפאין חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים", אם כן כשם שאין מתרפאין בשלש עבירות הללו – כך אין מצילין בהם נפשות.

שמא תאמר, אם כן כיצד עשתה זאת אסתר? על כך משיב ה"נודע ביהודה":

ואסתר שאני [=שונה], שהייתה להצלת כלל ישראל מהודו ועד כוש, ואין למדין הצלת יחידים מהצלת כלל ישראל מנער ועד זקן מהודו ועד כוש, ושם היה בהוראת מרדכי ובית דינו ואולי ברוח הקודש.

מעניין לשים לב לשתי תשובות מובלעות בדברי ה"נודע ביהודה": א. להצלת כלל ישראל כולו יש משמעות חריגה מהצלת יחידים, גם אם רבים; ב. פעולתה של אסתר נעשתה על פי בית דינו של מרדכי או ברוח הקודש.

בהלכה קיימים שני מוסדות שלהם סמכות עקרונית להורות על ביטול זמני של אחת ממצוות התורה (פרט לעבודה זרה): בית הדין הגדול בירושלים ונביא בשם ה'. בתשובה השניה מציע ה"נודע ביהודה" לראות את מעשה אסתר כהוראה היוצאת מאחד משני המוסדות הללו, וממילא היא פעולה מותרת ומחויבת על פי ההלכה.

ואולם בתשובה הראשונה מציע ה"נודע ביהודה" הבחנה הלכתית חדשה: הצלת העם כולו היא ערך הגובר גם על האיסורים החמורים ביותר, כולל גילוי עריות. אם נקבל את העיקרון הזה, נוכל להסביר בכך גם את מעשיה של יעל: אף היא תפסה את עצמה בסיטואציה שבה בידיה שלה להציל את העם כולו מחרב יבין מלך כנען, ולכן היא פיתתה את סיסרא כדי להרגו.

אמנם ה"נודע ביהודה" אינו הראשון שמציע את ההבחנה הזו, ואולם עדיין אנו צריכים לעמוד על מקורה: האם זו הלכה מפורשת, המתירה במצב כזה לעבור על גילוי עריות?! היא אמנם מתבקשת כדי להסביר את מעשי יעל ואסתר, אבל האם נוכל להצביע על מקור הלכתי המאשר זאת?

ונזכור עוד, שאם אכן נמצא מקור כזה, נעמוד שוב בפני הבעיה שהעלינו קודם לכן: אם אכן מותר לעשות זאת, כי אז אין זה עבירה כלל ומדוע חכמים קראו לה "עבירה לשמה"?!

 

בין הלכה לרצון ה'

מדבריו של רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, ראש ישיבת וולאז'ין המכונה הנצי"ב, למדנו פשר דבר. האמת היא, שמבחינה הלכתית אין היתר כזה. אדרבה, במשקפיים הלכתיות, גילוי עריות היא עבירה שצריך למסור עליה את הנפש, גם במחיר איבוד נפשות רבות מישראל, ומבלי שתופיע חריגה מפורשת במקרה של הצלת העם כולו.

אלא שמצב שבו העם כולו נתון בסכנה, פוגש למעשה את גבולות ההלכה. יש כאן ערך עליון, שנתפס בצדק כרצון ה' (שרידותו של העם היהודי), שבמסגרת ההלכה אין דרך לבטא אותו. אמנם ההלכה היא המערכת הנורמטיבית הרגילה שמנחה אותנו כיצד לקיים את רצון ה', אולם במקרי קצה כאלה היא לא מספיקה! אין ברירה אלא ליצור מערכת מקבילה, כזו שלא משתמשים בה אף פעם פרט למצבים קיצוניים ממש, שעל ידה נוכל לפעול בשם רצון ה'. מבחינה הלכתית, הפעולה תיחשב אמנם עבירה, אך מבחינה תורנית היא תהיה רצויה. זוהי עבירה לשמה!

קל לזהות את הפוטנציאל ההרסני שגלום במושג "עבירה לשמה": אנשים פחותים כדוגמת יעקב פראנק עשויים להשתמש בו כדי לממש את תאוותיהם השפלות, והם אכן עשו זאת במידה יתירה והותירו את חותמם השלילי על העם. בשל כך רוב החכמים שעסקו בבירור המושג הזה, רוקנו אותו מן המשמעות החמורה שלו ודאגו שלא תשתמע ממנו הכרה בהכרעות חוץ-הלכתיות. הנה, למשל, דבריו של רבי חיים מוולאז'ין, אבי חותנו של הנצי"ב, במסגרת ביקורת על תנועת החסידות שפרחה בימיו (כפי שתוארה בפניו):

עבירה לשמה מה היא? אמר רבינו שלא היה מזמן מתן תורה, והכת הידוע אומרים שאצלם הכל בכלל עבירה לשמה, ואם כן למה לנו תרי"ג מצוות? מה שלשם שמים יעשה ומה שאינו לשם שמים לא יעשה, אפילו מִצוָה! אבל האמת, אחר מתן תורה לא יזוז מתורת משה כלום.

לפי דרכו צריך לפרש את הביטוי "עבירה לשמה" ביחס למעשי יעל כשימוש מושאל בלבד. באמת לא הייתה זו עבירה, אלא חובה הלכתית, רק שבאופן טבעי פעולות כאלה נקראות בלשון הדיבור "עבירה".

אבל דבריו של הנצי"ב נכדו, לעומת זאת, מותירים פתח פתוח להבנת המושג כפשוטו. אכן, במצבים קיצוניים מאוד עשויה להיווצר סיטואציה שבה ההכרעה המעשית לא תיגזר מן ההלכה, אלא ממבט ערכי רחב יותר על רצון ה' בכלל.

יום נעים ופורה !

תגובה אחת על “עבירות בכשרות מהודרת

  • מה המקורות. אנא הצג.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל