על צום עשרה בטבת

היום, י' בטבת, לפני אלפיים וארבע מאות וארבעים ואחת שנה (לפי מסורת חכמים), הגיעו חילותיו של נבוכדנצר מלך בבל אל חומות ירושלים והחלו לצור עליה. משך כשנה וחצי, או שנתיים וחצי, היו יושבי העיר נצורים בין החומות כשהם סובלים ממחסור ורעב קשים, עד שבשבעה עשר בתמוז הובקעו חומות העיר. חייליו של נבוכדנצר נכנסו אל העיר וחוללו בה הרס נורא, שהסתיים עם החרבת בית המקדש בתשעה באב. פחות מחודשיים לאחר מכן, נרצח גדליה בן אחיקם, הנציב היהודי שמינה מלך בבל לארץ יהודה.

עוד בימי הנביאים האחרונים, נקבעו כל המועדים הללו כימי צום ומספד על חורבן בית המקדש. אלו מכונים על שם מספרי החודשים הנמנים מחודש ניסן, וזכריה הנביא מבשר לעם בשם ה' שעוד יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה:

כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת צוֹם הָרְבִיעִי (=י"ז בתמוז) וְצוֹם הַחֲמִישִׁי (=ט' באב) וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי (=ג' בתשרי) וְצוֹם הָעֲשִׂירִי (=י' בטבת) יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.

מבין ארבעת הצומות הללו, הלכותיו של תשעה באב הן החמורות ביותר. הצום מתחיל מבעוד יום האתמול ונשמר במשך יממה שלמה, אל ההימנעות מאכילה ושתיה מצטרפים "עינויים" נוספים כמו איסור על נעילת הסנדל ורחיצה והוא גם מקרין מנהגי אבילות על הימים הקודמים לו, מתחילת חודש אב או מתחילת השבוע שחל בו הצום. הטעם לחומרה היתירה של צום תשעה באב הוא פשוט: כיון שהצום הזה מציין את נקודת השיא בשבר הנורא שהגיע לעם בחורבן בית המקדש.

עשרה בטבת שלא חל בשבת

ועם זאת, ממד תיאורטי מסוים של חומרה יש בצום עשרה בטבת שאין בצומות האחרים, אפילו לא בתשעה באב. כך כותב רבי דוד בן יוסף אַבּוּדַרְהְם, חכם ספרדי בן המאה ה-14 שחיבורו על סדר התפילה שימושי מאוד אצל הפוסקים:

ארבעת הצומות נדחים לפעמים כשחלו בשבת, חוץ מעשרה בטבת שאינו חל לעולם בשבת אבל הוא חל לפעמים ביום שישי ומתענים בו ביום. ואפילו היה חל בשבת – לא היו יכולים לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו: בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, כמו ביום הכיפורים, ושאר הצומות אינם חלים לעולם ביום שישי.

המבנה הקבוע של לוח השנה היהודי, מצמצם את מספר הימים האפשריים בשבוע של כל תאריך בשנה. התאריכים י"ז בתמוז, ט' באב וג' בתשרי לא יכולים לחול ביום שישי בשבוע אך יכולים לחול בשבת, בעוד התאריך י' בטבת יכול לחול ביום שישי אך לא בשבת.

התוצאה המעשית מכך היא שבחלק מהשנים מציינים את עשרה בטבת ביום שישי, ו'פותחים' את הצום רק בסעודת ליל שבת, אף שבאופן עקרוני ראוי להימנע מתענית ביום שישי כדי שלא להיכנס רעבים ובהולים לשבת הקדושה. תוצאה נוספת היא שהצומות י"ז בתמוז, ט' באב וג' בתשרי חלים בחלק מהשנים בשבת, וממילא הם נדחים ליום ראשון שאחריו. בשל הכלל "אַקְדּוּמֵי פּוּרְעָנוּתָא – לָא מְקַדְּמִינָן", צום שחל בשבת אינו מוקדם ליום שלפניו אלא נדחה ליום שאחריו.

ובכן, רבי דוד אַבּוּדַרְהְם מלמד אותנו שכל זה ברמה המעשית. במישור התיאורטי, לעומת זאת, אילו עשרה בטבת יכול היה לחול בשבת – הייתה התענית דוחה את השבת. הוא תולה זאת בלשון הכתוב בנבואת יחזקאל, שהצטווה מפי ה' לציין את התאריך שבו החל המצור על ירושלים:

בֶּן אָדָם! כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם, אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלַ‍ִם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.

הביטוי "בעצם היום הזה" רומז, לדעת רבי דוד אַבּוּדַרְהְם, לדמיון בין עשרה בטבת ליום נוסף שעליו מופיע הביטוי הזה בכתוב, הוא יום הכיפורים. כשם שחובת התענית ביום הכיפורים דוחה את השבת, כך גם חובת התענית בעשרה בטבת. בפועל, כאמור, ההלכה הזו נעדרת אפשרות מעשית, כיון שבלוח היהודי הקבוע עשרה בטבת אינו יכול לחול בשבת. עם זאת, האמירה התיאורטית הזו עשויה לשקף ממד של חומרה בהלכותיו של צום עשרה בטבת, ואכן הפוסקים נתנו לו ביטוי בשאלות שונות שעלו לפניהם.

בדרך כלל, החכמים שאחר תקופת התלמוד מגבילים את עצמם מעיסוק בשלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן. 13 המידות אלו כלים המסורים ביד החכמים, כדי להשתמש בהם בבואם לקבוע את הלכות התורה. אחת מהן היא מידת "גְּזֵרָה שָׁוָה", שבה הדרשן מקביל שני נושאים שונים בהלכה על בסיס דמיון לשוני ביניהם, ובשם ההקבלה הוא 'מעתיק' הלכות מנושא אחד לשני. זו בדיוק הדרך שבה השתמש רבי דוד אַבּוּדַרְהְם בהלכה שלפנינו: הוא הקביל את עשרה בטבת ליום הכיפורים על בסיס הביטוי "בעצם היום הזה" המופיע בשניהם, ובשל כך הוא העתיק את ההלכה שהתענית דוחה את השבת – מיום הכיפורים לעשרה בטבת.

אבל, כאמור, דרך הלימוד הזו אינה מקובלת אחר חתימת התלמוד, ומשום כך רבי יוסף קארו, בעל "בית יוסף" שהביא את דברי רבי דוד אַבּוּדַרְהְם, העיר עליו: "לא ידעתי מנין לו זה".

החודש קובע

חכמים שבאו אחר רבי יוסף קארו הציעו הסבר למדני לדבריו של רבי דוד אבודרהם. אם ניזכר בלשון הכתוב בנבואת זכריה המוֹנֶה את הצומות על חורבן בית המקדש, נשים לב שהם צוינו בשמות החודשים בלבד, מבלי לציין את התאריך המדויק בחודש. יש להוכיח מכך, שהתקנה המקורית לצום ארבעה ימים בשנה על החורבן, אכן לא כללה קביעת יום מסוים בחודש. מעיקרה לא באה אלא לקבוע יום צום בתאריך כלשהו בחודשים הרביעי, החמישי, השביעי והעשירי. כלומר, תמוז, אב, תשרי וטבת.

נשאל מיד מדוע אכן לא נקבע יום מדויק בחודש, אך קודם לכן נציין מספר הוכחות לטענה הזו. ראשית, הגמרא דנה מדוע "צום הרביעי" הוא י"ז בתמוז, בעוד בנבואת ירמיהו מפורש שהובקעו חומות העיר בט' בתמוז. על כך משיבה הגמרא שאמנם בחורבן הבית הראשון החומות הובקעו בט' בתמוז, אבל בבית שני הם הובקעו (על ידי חילות רומי) בי"ז בתמוז, ובשל כך אחר חורבן הבית השני הוזז הצום מט' בתמוז לי"ז בו. כיצד יכולים היו חכמי אותו הדור לעקור את תקנת הנביאים לצום בט' בתמוז? אין זאת אלא שמעיקרה לא הייתה תקנת הנביאים קבועה ליום מסוים בחודש תמוז, וממילא אפשר להזיז אותו לכל תאריך במהלך החודש.

הוכחה נוספת אפשר למצוא בהתבטאות מעניינת של האמורא רבי יוחנן, שאמר על צום תשעה באב: "אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי [באב] מפני שרובו של היכל בו נשרף". אילו הייתה תקנת נביאים לצום דווקא בתשעה באב, קשה להניח שרבי יוחנן היה מעלה את הצעתו שלו כנגדה. נבין את ההתבטאות הזו טוב יותר, אם נניח שהקביעה לצום דווקא בתשעה באב אינה חלק מתקנת הנביאים המקורית, אלא הכרעה של חכמים בדור מאוחר יותר, לקבוע את "צום החמישי" בתשעה באב. כנגדה מציע רבי יוחנן את עמדתו שלו, שעדיף היה לקבוע את הצום בעשירי באב, שרוב ההיכל במקדש נשרף בו.

ומדוע באמת לא קבעו הנביאים תאריך מסוים בחודש והותירו אותו להחלטת החכמים בדורות הבאים? רבי שמעון בן צמח דּוּרַאן, גדול רבני אלג'יר בתחילת המאה ה-15 ומפליטי גזירות קנ"א שבספרד, מציע בספרו הסבר מעניין. ספרו נקרא "תשב"ץ", על שם ראשי התיבות: תשובות שמעון בן צמח. לדעתו הנביאים קבעו שלאורך כל הדורות, ככל שהמצב יחייב זאת, יתענו העם ארבעה צומות בלבד על חורבן בית המקדש. הם לקחו בחשבון את האפשרות שבית המקדש ייבנה ויחזור וייחרב, ולכן הותירו מרחב מסוים של בחירה ביד החכמים בדורות הבאים. אם יתרחשו מאורעות דומים בחודשים שנקבעו לצום – יזיזו החכמים את היום בחודש בהתאם למאורעות החדשים. ומכל מקום, את החודשים הם כן קבעו מראש, כנראה כדי לשמור תמיד על הזיקה לחורבן הבית הראשון.

אחר כל זאת, נוכל להבין את דברי רבי דוד אַבּוּדַרְהְם. כל הדברים שאמרנו עד עתה, כוחם יפה לעניין שלושת הצומות האחרים – י"ז בתמוז, ט' באב וג' בתשרי – שבהם אמנם לא צוין בכתוב אלא החודש בשנה ולא התאריך בחודש. לכן, אם הם חלים בשבת – אין צורך להקפיד על קיום התענית בתאריך המדויק, כיון שגם אם נדחה את הצום ביום אחד תישמר תקנת הנביאים לצום בחודש הזה, בתאריך כלשהו.

על עשרה בטבת, לעומת זאת, צוין בכתוב במפורש "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה", כלומר תקנת נביאים התייחסה ספציפית אל היום המסוים הזה בחודש. אם נדחה את הצום ליום שלאחריו, תתבטל תקנת הנביאים ולכן יש לצום בו גם בשבת.

אולם ראוי לציין שאחת הראיות שהביאו החכמים לכך שהצומות נקבעו לחודשים ולא לתאריכים מסוימים בחודש, היא מחלוקת תנאים בשאלה מהו בדיוק "צום העשירי", כלומר הצום שחל בחודש טבת. אנו היום נוהגים לצום בעשרה בטבת על המצור שהחל ביום הזה, אך זוהי רק דעתו של רבי עקיבא. רבי שמעון תלמידו מביא את דברי רבי עקיבא ומציין שהוא עצמו חולק על כך. לדעתו, "צום העשירי" הוא חמישה בטבת, היום שבו הגיעה לבבל השמועה על חורבן בית המקדש. גם מכך שנפלה מחלוקת בזיהוי המדויק של "צום העשירי" יש להוכיח שמעיקרו נקבע רק על החודש בכללו ולא על יום מסוים בו.

לפי זה, עשרה בטבת אינו שונה משאר הצומות, ואף אותו ראוי לדחות אם חל בשבת. אבל ייתכן שבדיוק בזה נחלקו רבי עקיבא ורבי שמעון. לדעת רבי עקיבא שהצום הוא על תחילת המצור, הרי נאמר "בעצם היום הזה" והתקנה הייתה על יום מסוים. מה שאין כן לדעת רבי שמעון, הצום היה על השמועה שהגיעה לבבל, והרי הוא ככל הצומות שלא צוין בו במדויק היום בחודש. דברי רבי דוד אַבּוּדַרְהְם הם, אפוא, רק בהתאם להלכה שנפסקה כדעת רבי עקיבא.

עינויים נוספים

נסיים בהערה מעניינת נוספת. כתבנו למעלה שתשעה באב חמור יותר משאר הצומות, בכך שהוא אסור לא רק באכילה ובשתייה אלא גם בדברים נוספים, כמו רחיצת הגוף. זוהי הלכה מפורשת ב"שולחן ערוך", אם כי הפוסקים ציינו ש"בעל נפש יחמיר על עצמו". כלומר, אמנם מותר מלכתחילה להתרחץ בשאר הצומות, כמו עשרה בטבת למשל, אך בעלי רגישות דתית גבוהה נמנעים מכך.

רבי ישעיהו הלוי הורוויץ זצ"ל, מגדולי הרבנים באירופה במאה ה-17, מציין בספר "שני לוחות הברית" (=שְׁלָ"ה) שבעלי הנפש מקפידים על כך בדיוק כמו בתשעה באב: מבעוד יום האתמול של כל הצומות הם נמנעים מכל העינויים שנוהגים בתשעה באב, פרט להימנעות מנעילת הסנדל, "משום חוּכָא וּטְלוּלָה" (=שחוק וגיחוך). הליכה בלא נעליים ביום שאינו תשעה באב או יום הכיפורים היא דבר שמתמיה את הבריות ומעלה חיוך על פניהן.

כנראה שביחס ל"בעלי נפש" הללו נאמרה גם ההוראה הבאה של ה"משנה ברורה": בתחילת הלכות תשעה באב מביא ה"שולחן ערוך" את לשון הגמרא: "משנכנס אב – ממעטין בשמחה". המשמעות המעשית נוגעת למשא ומתן שיש למעט בו בימים שמראש חודש אב לתשעה באב, בניית בית של שמחה, עריכת נישואין ועוד.

על הלכה זו מוסיף ה"משנה ברורה" את הדברים הבאים: "ואפשר דיש להחמיר בי"ז בתמוז ועשרה בטבת כמו מראש חודש עד התענית"! זו כמובן לא הלכה מחייבת, שהרי מעיקר הדין מותר להתרחץ בצומות אלו, מה שאסור בתשעה באב. כנראה שכוונתו לחומרה המתאימה לאותם "בעלי נפש" שהזכרנו.

אלא שאם נצא למעקב אחר דברים אלו של ה"משנה ברורה", נגלה להפתעתנו שיסודם בטעות סופר שנפלה בספר קדום, כנראה באשמת המדפיס, ומשם התגלגלה עד ל"משנה ברורה". עד כדי כך, שחכמים שבאו אחר ה"משנה ברורה" הציעו לתקן את הדבר במהדורות ה"משנה ברורה".

ה"משנה ברורה" ציין שני ספרים שמהם לקח את דבריו. האחד הוא ספר "אֵלִיָּה רַבָּה" והשני הוא "פרי מגדים". את הספר "אליה רבה" כתב רבי אֵלִיָּה שפירא, מרבני העיר פראג בסוף המאה ה=17, ואילו "פרי מגדים" הוא חיבורו של רבי יוסף תאומים, רבה של פְרַנְקְפוּרְט היושבת על נהר אוֹדֶר במזרח גרמניה, במחצית השניה של המאה ה-18. כפי שניתן להבין, "אליה רבה" הוא המקור הראשון ו"פרי מגדים" הביא את הדברים בעקבותיו.

ובכן, כשמעיינים ב"אליה רבה" מגלים שכל הסיפור אינו אלא טעות המדפיס, ששירבב אל דברי המחבר שורה מיותרת מהקשר אחר. אלו הם דברי ה"אליה רבה":

ממעטין. פירוש, שאין שמחים כלל… ואפשר דמשמע לש"ס דהוא הדין י"ז בתמוז וי' בטבת, כדפירש רש"י שם דאם לא כן.

קל מאוד לזהות את הטעות. אין שום מובן למילים "כדפירש רש"י שם דאם לא כן". זהו משפט שנקטע באמצעו, ואין שום דרך להבין מה היה אמור להיכתב בהמשך. גם אין שום גמרא שממנה אפשר ללמוד את ההלכה הזו ("דמשמע לש"ס").

אלא ששורות ספורות לפני כן, מתייחס "אליה רבה" להלכה שתשעה באב שחל בשבת נדחה ליום ראשון, וכותב על כך:

ואפשר דמשמע לש"ס שהוא הדין י"ז בתמוז ועשרה בטבת, כדפירש רש"י שם דאם לא כן ליחשביה מתניתין דמקדימין… [=כלומר, אם בצומות אלו מקדימים את הצום ולא דוחים, המשנה הייתה אמורה לציין את הצומות האלו כדוגמאות לדברים המוקדמים מפני השבת].

ובכן, המדפיס משום מה טעה וצרף את המילים "ואפשר… דאם לא כן" פעם שניה, בהלכה שאין לה כל קשר למילים אלו. מכאן השתלשלה הטעות אל ספר "פרי מגדים" ומשם אל ספר "משנה ברורה"…

יום נעים ופורה !