צריך עיון > בין הסדרים > לאתרג את אתרוגי קורפו

לאתרג את אתרוגי קורפו

-
נועם פלאי - היסטוריה יהודית

הפולמוס הרב דורי סביב האתרוג היווני, וההקשר הארץ-ישראלי שהכריע את הדיון.

כ"ג אב תש"פ

תרי"ג מצוות נצטוו ישראל ואת כולם הם משתדלים לקיים בכל מאודם, שהרי אי אתה יודע מתן שכרן של מצוות. אלא שאף על פי כן ישנם מצוות מסויימות שההקפדה והדביקות בהם לאורך הדורות נעשתה לשם דבר. אחת המפורסמות שבהן היא ללא ספק מצוות אתרוג. למרות שקיומה של מצווה זו לא נאסר בדרך כלל בגזרות שמד, כפי שאירע למצוות מילה וללימוד תורה, ואף על פי שאין מדובר במצווה שהעונש על ביטולה חמור כמו חמץ בפסח, חילול שבת או אכילה ביום כיפור, פעמים רבות מצינו שדווקא על מצווה זו הסכימו יהודים לשלם כמעט כל סכום על מנת לקיימה בהידור – גם כאשר הסכום היה גבוה בהרבה מהדרישה בהלכה. ואכן, כאשר רצה ערוך השלחן לדבר על הקושי לבטל את מנהג כפרות הוא לא מצא לדמות את הדבקות במנהג זה לאף מצווה מלבד מצוות אתרוג:

וכל זה בעצם הדבר, אבל בעוה"ר אנו רואים הקלקול בשחיטה מריבוי הכפרות מהדחק והלחץ… וכמה טרפות יצאו מתחת ידם… וכבר טרחו גם בדורות שלפנינו לבטלן ולא עלתה בידן כי ההמון דבוק בזה כמו על מצות אתרוג ועוד יותר.[1]

כאשר היחס למצווה מסויימת הינו כל כך חזק ואינו מסתכם בגבולות המינימום שמציבה ההלכה, לא פלא שפולמוסים הלכתיים הנוגעים לאותה המצווה ישתרעו על תחום רחב של נושאים, כולל אלו שחורגים מגבולות הדיון ההלכתי הספציפי. כך אכן אירע לאתרוגי קורפו, ויותר מפעם אחת.

האתרוגים הללו, שמוצאם במקור היה מהעיר קורפו היוונית ומגלילותיה – בעיקר מנמל פארגה הסמוך – הפכו למותג ביהדות המזרח בשל חזותם החיצונית הנאה. במהלך השנים השם "קורפו" הפך להיות שם נרדף לאתרוגים יווניים באשר הם, גם אם הם הגיעו ממחוזות אחרים. כמו בכל מותג פרימיום, התפשטות שם המותג לא עשתה שירות טוב למותג המקורי.

הבעיות התחילו כאשר התחילו שמועות על כך שהאתרוגים המגיעים מקורפו הינם אתרוגים המורכבים מהכלאה של לימון ואתרוג ביחד. מטרתה של הכלאה כזו, שבה הורכב ענף של אתרוג על כנה של לימון, הייתה להחליף את שרשיו העדינים של האתרוג באלו העמידים והנוחים יותר לגידול של הלימון. למרבה הפלא, למרות ששיטה זו הייתה רווחת למדי, אין אנו מוצאים לה אזכור בדברי חז"ל – ואף לא בדברי רבותינו הראשונים. יתכן והדבר נבע מכך שבאותה התקופה לא היו זנים נוספים של עצי הדר בארץ ישראל מלבד אתרוג, כאשר הלימון הגיע למזרח התיכון רק במהלך ימי הביניים המאוחרים.

המקומות הראשונים שבהם מצינו התייחסות לבעייה זו בכתובים הם תשובותיהם של מהר"ם פדובה ומהר"ם אלשיך מהמאה הט"ז לספה"נ, אמנם מדבריהם אנו למדים שבעיה זו כבר הונחה לשולחנם של הפוסקים מקדמת דנא. המהר"ם אלשיך (סימן ק"י) מביא שחכמי צפת אסרו את האתרוגים המורכבים, אמנם בתשובותיהם של הב"ח (שו"ת הב"ח הישנות קל"ה) והרמ"א (סימן קי"ז) מובא שהראשונים היו נוהגים לברך על אתרוגים אלו בשעת הדחק. למעשה התפשטה ההלכה לאסור אתרוגים מורכבים מטעמים שונים ומגוונים – החל מהטענה שאתרוג מורכב אינו נחשב כלל לאתרוג ועד לפסילתו מדין "חסר" – שכן החלק שהגיע לאתרוג מהלימון נחשב כמאן דליתיה, ואם כן האתרוג כולו פסול.[2]

המודעות הגוברת ליחוסם של אתרוגים לא פסחה על אתרוגי קורפו, ולמרות שהספרדים נהגו להשתמש בהם, האשכנזים בחרו להדיר את רגליהם מן האתרוגים. בזמנו של ה"בית מאיר" החל השימוש באתרוגים להיות רווח באזורים כמו ווהלין, אמנם הבית מאיר עצמו אסר את האתרוגים. לעומתו, מהר"ם בנט – רבה של ניקולשבורג – התיר את אתורגי קורפו, אך על עצמו החמיר שלא להשתמש בהם.

העובדה שהאיסור עצמו פשט בקרב הפסוקים לא מנע מתלמידי חכמים שונים לתהות מדי פעם על גדרו ותוקפו של האיסור; כך הט"ז למשל התבטא שהאיסור בנטילת אתורג מורכב אינו ברור, בעוד נינו של הט"ז – ר' דוד קליינרמן – הציע סברא מחודשת שלפיה כל הרכבה המשביחה את האתרוג אינה פוסלתו. ר' אפרים זלמן מרגליות, מבחירי תלמידי החכמים שבקלויז הנודע בברודי ומחברו של שו"ת בית אפרים, טען שהאתרוגים אינם מורכבים מאחר וניתן לנטוע מהם עצים אחרים, וממילא אין מדובר בהכלאה. מבחינה בוטאנית לפחות נראה שהוא צדק; הלימון והאתרוג נחשבים לזנים קרובים למדי. אמנם, שנה לאחר מכן פרסם החת"ם סופר את תשובתו שבה הוא פוסל את האתרוגים – תשובה שבאופן טבעי העניקה סיוע גדול לאוסרים.

אלא שבכך לא תם הסיפור; עשרים שנה לאחר שפרסמו החת"ס והבית אפרים את תשובותיהם התעורר מחדש הנושא. הפעם היה זה ר' אלכסנדר זיסנקינד מינץ מברודי – סוחר ותלמיד חכם שעסק בסחר באתרוגים – שהעלה את הנושא. ר' אלכסנדר היה סוחר באתרוגי פארגה, אמנם כאשר השוק נפרץ ונוספו אתרוגים מאזורים נוספים שגם הם כונו כ"קורפו", הצטמצם גם נתח השוק שלו. הוא טען שגם אלו שהתירו את אתרוגי קורפו לא דיברו אלא על האתרוגים של פראגה שעמדו תחת פיקוח, אך לא על אזורים אחרים ביוון. בדבריו צדדו דמויות כמהרי"ץ חיות, האדמו"ר מרוז'ין ור' שלמה קלוגר, רבה של ברודי. אלא שבהמשך חלו תמורות משמעותיות בדעותיהם; ר' שלמה קלוגר אסר גם את אתורגי פראגה שיבא ר' אלכסנדר, בעוד מהרי"ץ חיות התיר את האתרוגים כולם. לבסוף, דעתו של ר' יהודה ביבאס, רבה של קורפו, שהתיר את האתרוגים היתה זו שהכריעה את הכף לטובתם של אתרוגי קורפו כולם.

הסיפור נח לכמה שנים, אך סירב לשקוע; בשנת תרל"ה עלה הנושא שוב לכותרות, כאשר הפעם לצד הנימוקים ההלכתיים העלו הצדדים טענות שאינם הלכתיות במובהק.

מי שהציף את הנושא היה יחיאל ברי"ל, עורכו של עיתון "הלבנון", העיתון העברי הראשון בארץ ישראל. העניין שלו בסוגיא היה כפול: מחד גיסא הוא ביקש לתמוך בישוב המתחדש בארץ ישראל ולחזק את מגדלי האתרוגים בארץ, ומאידך קרא להחרים את אתרוגי קורפו שמגדליהם הנכרים ניצלו את חיבתם של היהודים למצווה זו והפקיעו שערים. אלא שאת שתי הטענות החברתיות הללו בחר יחיאל ברי"ל לכרוך גם בנימוק הלכתי, והוא העלה מחדש את הטענה שאתרוגי קורפו הינם מורכבים ושבמהלך השנים שחלפו הלך הפיקוח עליהם ונעשה רופף יותר. יתכן והייתה זו אחת הפעמים הראשונות שידיעה עתונאית גררה פולמוס הלכתי נרחב, ובהחלט לא הפעם האחרונה.

בסופו של דבר, בפעם זו רוב ככול רבני אירופה אסרו את השימוש באתרוגים, בעיקר בשל דעתו הנחרצת של ר' יצחק אלחנן ספקטור. ר' יצחק אלחנן עצמו השתמש בשני הטיעונים גם יחד: הוא סבר שהאתרוגים אכן מורכבים, אך גם הביע את דעתו בפומבי שמחירם היקר של האתרוגים הינו גם כן סיבה לאסור את השימוש בהם.

אמנם, למרות החרם הנרחב, האתרוגים הללו לא נעלמו מן העולם. עד היום ישנם קהילות שנוהגות ליטול אתרוגים אלו דווקא; האדמו"ר מסקווירא, למשל, היה מקפיד לקנות דווקא את אתרוגיו של גוי יווני מאזור קורפו מדי שנה בשנה – עד שהגוי נפטר והאילן יבש.

לקריאה נוספת: יוסף שלמון, פולמוס אתרוגי קורפו ורקעו ההיסטורי, AJS Review גיליון 25, 2000-2001, עמ' 1–25; יוסף שלמון, הפולמוס על אתרוגי קורפו ואתרוגי ארץ ישראל – 1875–1891, ציון, שנה סה, תש"ס, גיליון א, עמ' 75–106

 


[1] ערוך השלחן אורח חיים תרה, ה.

[2] עיין ט"ז אורח חיים תרמט, סעיף ג.

Flavio~ from Mazkeret Batia, Israel / CC BY 2.0

תגובה אחת על “לאתרג את אתרוגי קורפו

  • "תרי"ג מצוות נצטוו ישראל ואת כולם הם משתדלים לקיים בכל מאודם". באמת? "ואת כולם"?
    מבין 713 המצוות, כ-200 קשורות לעבודת המקדש ולפיכך איננו יכולים לקיימן: עבודת הקרבנות, הטבת הנרות, טיפול בדשן, לחם הפנים, הכיור וכנו וכו' וכו' וכו'.
    אז איזה מין דיבור הוא שכולם מקויימות בידי עמך ישראל?
    לצערי, הניסוח המרושל הזה מעיד על אי רצינות של המאמר.
    לא כל מי שיש לו מיקלדת יכול להעלות סוגיות היסטוריות, הטעונות מחקר, מקורות, הבנה וכו.
    צר לי,
    קורצ'אק

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל