צריך עיון > בין הסדרים > פרשת דרייפוס – אז והיום

פרשת דרייפוס – אז והיום

-
נועם פלאי - היסטוריה יהודית

סיפורו של הקצין היהודי שהואשם על לא עוול בכפו בריגול ממשיך להעסיק את הבריות ולככב על גבי האקרנים. האם הפקנו את כל הלקחים האפשריים?

י"ב סיון תש"פ

5 בינואר, 1895.

האנשים שצבאו את הרחבה הפריסאית הגדולה צפו בטקס ההשפלה שנערך לקצין צעיר שנתפס בקלקלתו; כפי שהצהיר הכרוז, הלה עסק בריגול ומסר מידע צבאי חסוי לצבא הקיסרות הגרמנית. חלפו יותר מעשרים שנה מהתבוסה הצרפתית המשפילה בסדאן ומההכרזה על הקמתה של הקיסרות גרמנית באולם המראות שבארמון ורסאי; בין שתי המעצמות שררו יחסים ידידותיים-לכאורה, אבל הכל ידעו שהיחסים הללו היו משולים לשכבת קרח דקה ושקופה שנמתחה על פני תהום עמוקה של עוינות וחשדנות.

הצבא הצרפתי היה נחוש להעניש  את הקצין הסורר בחומרה מתוך אקט הרתעתי. בזו אחר זו נשללו דרגותיו של הקצין וחרבו נשברה. מחאותיו של הקצין והתעקשותו על חפותו טבעו בצעקות: "מוות לבוגד!" ו-"מוות ליהודי!" שצווח ההמון. בתום הטקס הובל הקצין האלזסי למעצר. שמו היה אלפרד דרייפוס, ושרשי משפחתו הגיעו עד לרש"י.

האווירה הכללית ברחוב הייתה חגיגית, אולם היו כאלה שלא נחה דעתם מהמאורע. יהדות אמנם לא הייתה עילה חוקית לקיפוח ולאפליה ברפובליקה הצרפתית השלישית, אבל הפיל שבחדר היה גלוי לכל. שמועות עקשניות טענו שההליך המשפטי – שמטבע הדברים היה אפוף מעטה של סודיות – לא היה נקי במיוחד; שקצין נוצרי מעולם לא היה מורשע על סמך הראיות הקלושות שהוצגו במשפט, ושדרייפוס בסך הכל היה שעיר לעזאזל שנועד לחפות על חדלונה של המערכת.

מערכת הביטחון הצרפתית קיוותה שמהמשפט יהפוך למפגן של פטריוטיות, אולם עד מהרה הוא שיסע את החברה הצרפתית לשניים; מצד אחד עמדו אנשי הימין הלאומני שעליהן ניצחו פובליציסטים קסנופובים כאדואר דרימון, שבקשו "לנקות" את צרפת מזרים, ומאידך ניצבו אנשי השמאל הליברלים – ביניהם הסופר הנודע אמיל זולא – שטענו לחפותו של דרייפוס ולזיהומו של ההליך המשפטי. זה האחרון פרסם בשנת 1898 את מאמרו המפורסם: "אני מאשים", שבו תקף בחריפות את מערכת משפט הצרפתית. זולא הואשם בהוצאת דיבה, איבד רבים מקוראיו ונאלץ לברוח לצרפת. ההאשמה בוטלה לאחר פחות משנה, וקצת לאחר מכן נפתח משפטו החוזר של דרייפוס. הוא נמצא אשם בשנית, אך עונשו המותק ולאחר זמן מה זכה גם לחנינה.

מי שטרם לחשיפת הליקויים בהרשעה היה ז'ורז' פיקאר, שמונה לזמן קצר לראש המחלקה לריגול נגדי, שנודעה בשם "המחלקה הסטטיסטית" שבמודיעין הצבאי הצרפתי. פיקאר, ששימש גם כמורהו של דרייפוס באקדמיה הצבאית, הושתק בהתחלה, ולבסוף הודח משורות הצבא ואף נגזר עליו מאסר למשך תקופה של שנה. בעקבות גילויו של פיקאר התברר שהמסמכים שעליהם התבססה הרשעתו של דרייפוס זויפו על ידו של אובר-ז'וזף אנרי, שהיה סגנו של מי שכיהן כמפקד המחלקה הסטטיסטית לפני פיאקר, ז'אן סאנדהר. בחקירותיו הודה אנרי על חלקו בזיוף המסמכים, וב-31 באוגוסט 1989 נמצא אנרי מת בתאו. אנרי השאיר בתאו מכתב לאשתו:

"ברתה יקירתי, רואה אני כי חוץ ממך כל העולם מפקיר אותי. אבל את לא נעלם ממך לטובת מי פעלתי".

אנרי טען להגנתו שהמסמך אמנם זויף, אבל תוכנו היה אמיתי ונמסר לו בעל פה. למרות שהגרסה הרשמית והמקובלת הייתה שאנרי התאבד, העובדה שהרשויות אסרו על ניתוח גופתו העלתה שלל תיאוריות. רבים סברו שהוא נרצח למעשה, אבל נחלקו באשר לסיבה: האם היה מדובר בניסיון לקבור את הפרשה מהר, או שמא היה לאנרי חלק בפרשת ריגול גדולה עוד יותר? בעיקר הציתו את הדמיון המילים התמימות-לכאורה: "לטובת מי פעלתי"; האם הכוונה הייתה פשוט לאומה הצרפתית, או שמא היה מדובר במישהו ספציפי יותר? ואם כן, מי זה היה? האם אנרי זייף את המכתבים בהוראת מפקדיו, והרצח נועד למנוע ממנו לחשוף את חלקם בפרשה, או שמא אנרי פעל בתוך רשת ריגול רחבה שעל אנשיה ניסה לגונן בטפלו את האשמה על דרייפוס?

הודאתו של אנרי, כמו גם העובדה שהמרגל האמיתי – ששמו היה פרדיננד אסטרהזי – נחשף, לא גרמו לבית המשפט להודות מיידית בטעותו. רק בשנת 1906 זוכה דרייפוס באופן סופי. הוא הועלה לדרגת רב-סרן ואף שירת בצבא צרפת במלחמת העולם הראשונה. יחד אתו חזר גם ז'ורז' פיקאר לשירות וקודם לדרגת גנרל. קרנו של פיקאר עלתה ובהמשך הוא אף זכה למשרת שר המלחמה בממשלתו של ז'ורז' קלמנסו.

בתודעה ההיסטורית נצרבה פרשת דרייפוס כנקודת מפנה בשלל תחומים; השסע החברתי בצרפת המשיך לפלג את האומה עד לימי משטר וישי האפלים; התפקיד המרכזי שמילאו התקשורת ודעת הקהל בפרשה היווה נקודת ציון במערכת היחסים המתחדשת שבין העם לשלטון – האווירה האנטישמית הרעילה שהקיפה את הדיון העלתה את המודעות לכוח של ההמון. אמנם למרות כל זאת, פרשת דרייפוס לא הייתה עלילת דם במלוא מובן המילה.

בניגוד ליהודים אחרים שהואשמו באשמות שווא – כמו זיס אופנהיימר, למשל – כנגד דרייפוס לא התנהל מצוד מלכתחילה. יתר על כן; ככל הנראה, רבים מהגורמים המעורבים בפרשה – ביניהם יתכן שאף אנרי עצמו – האמינו באמת ובתמים באשמתו של דרייפוס. המניע העיקרי של הצבא הצרפתי היה הרצון לקבור את הפרשה המביכה במהירות, ורצון זה גרם לאנשיו לפעול מתוך "הטיית האישור" ולנסות ליצור ראיות יש-מאין. כך למשל, מתוך ניתוח המידע שהעביר המרגל, הסיקו אנשי המחלקה הסטטיסטית באלו מחלקות הוא שירת – הנחה שצימצמה משמעותית את רשימת החשודים תוך כדי כך שהיא מותירה את אסטרהזי בחוץ. בפועל, התברר שאסטרהזי העביר גם מידע שהיה ידוע לו באופן לא רשמי ושהעובדות שמסר היו ידועות גם לחייל מהשורה בתור רכילות-צבאית קלאסית. מהרגע שהרגישו סאנדהר ואנשיו שיש להם קצה חוט, הדרך להפללתו של דרייפוס הייתה סלולה; מבין כל החשודים הוא היה היהודי היחידי. העובדה שקרובי משפחתו נותרו באלזס לאחר סיפוחה לגרמניה לא הוסיפה לו חן בעיני החוקרים.

גם זיהומו של ההליך המשפטי לא היה תוצר של מערכת משפט מעוותת-מיסודה; אדרבא, אלמלי היו נהוגים בצרפת נורמות שיפוטיות גבוהות, הסיפור לא היה צובר תהודה כה רבה. המקרה של דרייפוס נולד ביסודו מרשלנות מקומית – טעמי דיסקרטיות-ביטחונית גרמו לשלטונות לעגל פינות ולחשוף את השופטים לחומר שלא הונח בפני הנאשם. מדובר היה בעוולה שנולדה מתוך שילוב קלאסי של רצון לשמור על יוקרת המערכת, חיסיון ביטחוני ושימוש עודף ב"פרופיילינג" למציאת החשוד.

לאורך השנים נעשו אנלוגיות רבות בין משפט דרייפוס למשפטים אחרים. כמובן, מאנלוגיות היסטוריות יש להיזהר, אך חשוב לשים לב שאף אחד מהגורמים הנזכרים אינו נעדר ממערכות החוק בימינו; גם כיום גופי הביטחון והמודיעין נהנים מיוקרה רבה שמאפשרת להם "להחליק" על עקרונות הומניטריים ועל ניהול הליך הוגן, והם עלולים לפעול בנחפזות כאשר הם מצויים במבוכה ותחת לחץ. כמו כן, שנים רבות של מלחמה בגזענות ובדעות קדומות לא שינו את דרך הפעולה של גופי אכיפת החוק ומערכת הביטחון: בכל מקום בעולם סיווג הקבוצות השונות באוכלוסייה לפי פרופילים (ערבים? אתיופים? נוער גבעות?) הינו גורם משמעותי – בוודאי כאשר אין לחוקרים שום קצה חוט.

גם במדינת ישראל המודרנית, בית המשפט אינו פוסל הודאות שהושגו על ידי שימוש בעינויים ומתוך התעלמות מזכויותיהם של הנחקרים ששמם נקשר לפרשיות נפיצות. האם יש מי שיכול להבטיח שפרשת דרייפוס לא הייתה יכולה להתרחש כאן, בישראל של שנת 2020?

 

לקריאה נוספת: ז'אן דניס ברדן, פרשת דרייפוס, הוצאת עם עובד;

Robert Harris, The Whistle-Blower Who Freed Dreyfus, The New York Times.

 

2 תגובות על “פרשת דרייפוס – אז והיום

  • בודאי שיכול לקרא כאן "משפט דרייפוס". והדברים נזכרים ונעשים תכופות.

  • יפה כתבת, רק הערה קטנה, כנראה התכוונת לכתוב "הפיל שבחדר", "פיל לבן" זהו כבר ניב שלא קשור לנושא, אם אתה לא מאמין לי, אנא שאל את "גוגל הדור"

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל