צריך עיון > בין הסדרים > לדיוקנו של בוגד: יהושע הלורקי וויכוח טורטוסה

לדיוקנו של בוגד: יהושע הלורקי וויכוח טורטוסה

-
נועם פלאי - היסטוריה יהודית

סיפורו העצוב של ויכוח טורטוסה היה דוגמא חיה לאחת מנקודות השפל של יהדות ספרד, בו חשו רבים שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם.

י"ט אלול תשע"ט
 

המקום: טורטוסה, קאטלוניה.

התאריך: 7 בפבואר, 1412.

תיאור האירוע הרשמי: ויכוח פומבי שנערך בין הכנסייה לבין קבוצת רבני קהילות.

תיאור האירוע בפועל: משהו בין סאטירה לא מוצלחת לטרגדיה.

משך האירוע: 21 חודשים.

לציבור הרחב שהגיע למקום נאמר שזו הולכת להיות ההצגה הכי טובה בעיר. את תפקיד הבמאי אייש האנטי-אפיפיור בנדיקטוס ה-13 מאראגון, שניצב בעיצומה של מלחמה על חייו הפוליטיים. הלה מונה לאפיפיור באביניון לקראת סופו של הקרע המערבי (-תקופה שבמהלכה שני אפיפיורים שונים כהנו במקביל ברומא ובאביניון הצרפתית, ומלכי אירופה נאלצו לבחור איזה מן המועמדים ראוי לקבל את תמיכתם), והיה נחוש לחזק את מעמדו שהתערער בעקבות איבוד התמיכה מצדה של צרפת.

גם התפאורה לא הוזנחה. את כסאות החשמנים והבישופים שהוזמנו לאירוע דאגו לצפות מראש בזהב. בנדיקטוס החזיק עדיין בתקווה הקלושה שהצגת אירוע רהבתני ותיאטרלי, שבו כביכול מביסה הנצרות את נציגי היהדות בוויכוח, תעזור לו לצבור נקודות זכות בקרב חייו.

כמובן, קשה לכנות אירוע מעין זה בשם "ויכוח". ויכוחים פומביים שנערכו בחסות הכנסייה מעולם לא הצטיינו בעמידה בכללי האתיקה של דיבייט הוגן; אולם במקרה הזה הסיר האפיפיור המזוייף אפילו את מסווה ההגינות שהוויכוחים הקודמים עוד ניסו לעטות על עצמם.

שאלות על טיבה של הנצרות לא עמדו בכלל לדיון. מטרת הטקס הייתה לפקוח את עיני היהודים ולהראות להם ש"הוכחות" על הנצרות מצויות כבר בידיהם. לפיכך, הנושא המרכזי שעליו נסוב הוויכוח היה השאלה האם ניתן להוכיח ממדרשי חז"ל שהמשיח כבר בא. ליהודים הורשה להציע את ספקותיהם (מתוך נימוס וכבוד לדת המארחת, כמובן), על מנת שלנציגי הנצרות תהיה יכולת להשיב. זכות הטענה האחרונה ניתנה לנוצרים.

את תפקיד השחקן הראשי גילם המומר מאסטרה גירונימו (או הירונימוס, בשמו הלטיני) די סנטה פה – שנודע בראשי התבות של שמו: "המגד"ף" – לשעבר יהושע הלורקי, רופאו האישי של האפיפיור. גירונימו זה נודע לפנים בשל האגרת ששלח לרבו, המומר שלמה הלוי מבורגוס, לאחר שהלה השתמד בעקבות פרעות קנ"א.

פרעות קנ"א הביאו לגלים המוניים של המרת-דת מאונס בקרב יהודי ספרד, אך השתמדותו של שלמה הלוי הייתה אחת הטראומטיות שבהם. שלמה הלוי לא הסתפק בהפניית העורף ליהדות ובשינוי שמו ל"פבלו די סנטה מריה"[1]; הוא אף נעשה לאחד הפעילים הגדולים כנגד היהדות. הוא התמנה לבישוף של קרטחנה ולאחר מכן של בורגוס, פירסם כתבי שטנה שבהם התפלמס עם אחיו היהודים ופעל לקידום חקיקה אנטי-יהודית.

בהתחלה, כאשר נודע דבר התנצרותו של הלוי ברבים, פנה אליו יהושע הלורקי במכתב ארוך, שבו הביע את תמיהתו על בחירתו. במכתב הוא תהה על הסיבה שבגינה בחר הלוי לנטוש את היהדות: רדיפת עושר? שאלות פילוסופיות? הוכחות תיאולוגיות חדשות? הוא אף ניסה להתפלמס עם הסיבות האפשריות. אך ללא הועיל. הארס כבר חלחל, וכאשר פגש יהושע הלורקי את תומכו של מיודענו האפיפיור בנדיקטוס, הנזיר התיאטרלי וינסנט פרר, המיר אף הוא את דתו. זה האחרון נודע כפעיל אקטיביסט שכפה על יהודים רבים לשמוע את הטפותיו התיאטרליות בבתי הכנסת שלהם, כשהוא מלווה בכתות מאמינים מזרות אימה.

יהושע – או הירונימוס – היה זה ששכנע את בנדיקטוס לערוך את הויכוח. הוא אף בחר את משלחת החכמים שיצגו את היהודים, שביניהם בלטו רבי יוסף אלבו – בעל ספר ה"עיקרים" – ורבי אסטרוק הלוי, בן עירו של הלורקי שהיטיב לטעון, למרות היותו תלמיד חכם לא כל כך מוכר עד אז.

את הוויכוח פתח המגד"ף בדברי הסתה כאשר ציטט את הפסוק מישעיהו: "לכו נא וניווכחה… אם תמאנו ומריתם חרב תאכולו". הרבנים היהודים מחו: כיצד מעז הלורקי להוכיח ולאיים עליהם בטרם נפתח הוויכוח? האפיפיור קיבל את טענתם וגער בהלורקי. למרות זאת, המשפט המחיש היטב את אופיו של הוויכוח: כל הנוכחים לא הוזמנו אלא על מנת לשחק את התפקיד שיועד להם בהצגה שסופה נכתב מראש. ואכן, כאשר בקשו נציגי היהודים את חופש הדיבור הם נענו בכך שאין מדובר בוויכוח, כי אם באירוע הטפה; כאשר בקשו היהודים התחשבות בתלמיד, נאמר להם שההטפה אינה מכוונת לאזניהם, אלא לאזני שאר ההמון.

את המשך הוויכוח ניהל הלורקי בחוסר אתיקה מובהק. בין היתר הוא הרבה להשתמש בספר "פגיון האמונה" של ריימונדוס מרטיני – נזיר דומיניקני בין המאה ה-13 – שבו הובאו מדרשים מזוייפים רבים או כאלו שהוצאו מהקשרם, על מנת לנגח בהם את היהדות. כאשר טענו לעומתו נציגי היהודים שהספר מזוייף, ובקשו ממנו להראות כתב-יד יהודי של ה"מדרש" – סירב הלורקי, ולא חדל מלצטט מאותו הספר.

הרבנים היהודים הטיבו לטעון במסגרת המגבלות שבהן היו נתונים. בולט היה טיעונו של רבי אסטרוק הלוי, שטען שאין מחלוקת בין הנצרות ליהדות בנוגע לבואו של המשיח, אלא ביחס לשאלה מהי ההגדרה של המשיח: לפי הנצרות, תפקידו של המשיח הוא לגאול את הנשמות – אך התורה גורסת שגאולת הנשמות תלויה בקיום המצוות, ואילו המשיח עתיד לגאול את הגופים משעבוד מלכויות. טיעון מבריק זה רוקן למעשה את הוויכוח כולו מתוכנו.

בספרו "אבן שלמה" מביא רבי שלמה אבן וירגה – ממגורשי ספרד – מסורת לפיה יצאו הרבנים היהודים בכבוד גדול. אם כך היה הדבר, הרי שהכבוד נבע מהערכה לחריפות הטענות שלהם. ביחס לשאר ההיבטים, הכל היה חלק מהצגה גדולה שתוזמנה היטב לטובת הנצרות.

בזמן הארוך שבו נעדרו הרבנים ניצח וינסנט פרר על התעמולה הנוצרית וערך מסעות המרה המוניים. במשך החודשים הארוכים שארך הוויכוח, המיר פרר אלפי יהודים, והללו הובאו בעיצומו של הוויכוח על מנת להטיח דברים ברבותיהם בפומבי. מכה קשה במיוחד ספגה המשלחת היהודית כאשר תוך כדי הדברים שוכנע המשורר דון וידאל בן בנישתי – שעמד בראש המשלחת – להמיר את דתו כדי שיוכל להמשיך לשרת את מלך אראגון. כאשר חזר רבי אסטרוק לעירו הוא נוכח בתוצאה הקשה של מעללי וינסנט פרר: בכל העיר לא נותרו יהודים מוצהרים לרפואה.

 

לקריאה נוספת: ירמיהו יובל, האנוסים: זהות כפולה ועליית המודרניות.

 


[1] יש לציין שגם הלורקי וגם שלמה הלוי בחרו בשמות שמדגישים את מוצאם היהודי; שם המשפחה של שלמה – "די מריה" – בא להורות על כך שהוא הגיע מאותו העם שממנו באה אמו של אותו האיש, ואילו שמו הלטיני של הלורקי – הירונימוס – הוא שמה הלטיני של ירושלים.

4 תגובות על “לדיוקנו של בוגד: יהושע הלורקי וויכוח טורטוסה

  • מן הראוי לציין שר' אסתרוק הנזכר הוא תלמידו של ר' חסדאי קרשקש בעל אור ה'.

  • נועם, תודה על המאמר היפה ומרחיב הדעת.
    בהערה כתבת: "שמו הלטיני של הלורקי – הירונימוס – הוא שמה הלטיני של ירושלים". אשמח לקבל מקור לידיעה זו, כי שמה הלטיני הידוע של ירושלים הוא היירוסולימה (Hierosolyma). קישור לערך הוויקיפדי: https://la.wikipedia.org/wiki/Hierosolyma
    השם 'הירונימוס' מקורו ביוונית (Ἱερώνυμος), ופירושו 'שם קדוש'.

  • הצדק עמך. קצת עשיתי כאן סלט…
    ישנה סברא שירושלים תורגמה ליוונית כהיירוסלם ( Ἱερουσαλήμ) בגלל הדמיון למילה קדוש ביוונית, אבל אני לא יודע עד כמה היא מבוססת – המילים דומות אך שונות מעט. יתכן שהבחירה בשם בעל משקל דומה לשמה של ירושלים נועד לרמוז למוצאו היהודי של הלורקי, אבל זוהי השערה בלתי מבוססת בעלמא. אפשרות נוספת – ויותר סבירה – היא שהוא רצה לרמוז לכך ששמו המקורי משותף בבסיסו לשמו של אותו האיש, ולכן קרא לעצמו: "שם קדוש". או שהוא פשוט נורא אהב את השם, סתם ככה…
    בכל מקרה, התנצלותי על הטעות.

  • מאמר מאלף

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל