צריך עיון > בין הסדרים > ה'בתרא' האחרון

ה'בתרא' האחרון

התייחסות בספרות השו"ת לכלל המפורסם "הלכה כבתראי" חושפת גישות שונות לענקי הרוח המציינים בדמותם סופו של עידן.

ט' חשוון תש"פ

אחד מכללי הפסיקה הרווחים בספרות הראשונים הוא הכלל "הלכתא כבתראי", לפיו במקרה של מחלוקת בין דורית יש ללכת אחרי הפוסק האחרון. המקום הקדום ביותר המצוי בידנו, שבו מופיע כלל זה מנוסח, הוא סדר תנאים ואמוראים – שחובר בזמן הגאונים, ושזהות מחברו אינה ידועה:

כל היכא דפליגי תרי תנאי או תרי אמוראי בהדי הדדי ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר – אי איכא רבה בהדי תלמידא, לית הלכתא כתלמידא במקום רבה עד רבא, ומרבא ואילך – הלכתא כבתרא. (סדר תנאים ואמוראים ב, כה) 

נוסח זה מציב לכאורה נקודת זמן התחלתית לתוקפו של הכלל: דורו של רבא. עם זאת, אין מפורש בו עד להיכן כוחו יפה; האם הוא תקף דווקא בין האמוראים, או שמא גם מכאן והלאה? במילים אחרות: האם מדובר באבן יסוד בכללי הפסיקה, או בעקרון נקודתי המתאים לתקופה מסויימת, ולתקופה זו בלבד. 

שאלה זו נשאל מהר"ם אלשקר. השואל מביא שמועה בשמו של המהרי"ק, לפיה לא זו בלבד שתוקפו של כלל זה יפה אף בדורות מאוחרים יותר, אלא שיש לפסוק כאחרון גם במקרה שהלה יחיד כנגד הרבים. מהר"ם דוחה דעה זו נחרצות ואף מטיל ספק בהימנותה של השמועה, תוך כדי כך שהוא מעיר עליה בחריפות:

ומי יתן ידעתי עד איזה זמן ימשך לדעתו ז"ל לומר הלכה כבתראי; ואם תגביל הזמן עד דור פלוני – נתת דבריך לשיעורין. ועוד, מאי חזית דהוי עד אותו דור ולא עד אחר זולתו? ואם עד סוף העולם – דבר זה אסור להעלותו על לב, דהוי כחוכא ואטלולא, דאין יחס לדורות אלו עם הראשונים אפי' כיחס הקוף עם האדם, והלואי שיבינו דורות אלו הקל שבדברי הראשונים כ"ש הדורות הבאים שהלבבות מתמעטות.[1].

מהר"ם תוקף את הדברים שהובאו בשמו של המהרי"ק, בטענה שלדברים הללו אין כלל קצבה, ("נתת דבריך לשיעורין"), ואילו נמתח אותם עד לקצה יגיע הדבר לכדי אבסורד ("דהוי כחוכא ואיטלולא"). האבסורד נובע מעיקרון "ירידת הדורות", האומר שהדורות הולכים ומתמעטים, ואין הגיון להעדיף את האחרון, הבתרא, על הראשונים.

אמנם, למרות דבריו הנחרצים של מהר"ם אלשקר, נראה שדעה זו התקבלה הלכה למעשה, לכל הפחות בקרב הפוסקים האשכנזיים. כבר בשו"ת זכרון יהודה לר' יהודה בן הרא"ש (סימן כג), אנו מוצאים התייחסות לשאלה זו. השואל שם הוא אחיינו של רבנו יהודה – ר' אשר ב"ר שלמה – והוא מבקש ממנו להכריע בויכוח שהתנהל בינו לבין חכם אחר בנוגע לשמועה שהביא הלה בשם הרא"ש, לפיה אף בדורות הללו קיים הכלל: "הלכה כבתראי". ר' יהודה מאשר את דברי אחיינו ואף מביא לכך מקור מדברי הרא"ש במסכת סנהדרין

פוסק נוסף שהלך בדרכו של הרא"ש והמהרי"ק היה גם כן בן אותו הדור – הלא הוא מהר"ם חלאוה, שהיה בצעירותו מתלמידי הרשב"א, ולאחר מכן למד אצל ר"י בן הרא"ש הנזכר. בתשובותיו (סימן ו) הוא מבקש לייחס תוקף של בתראי לרבו הרשב"א.

עם זאת, מתוך דבריו עולה הגדרה חדשה של המושג. הוא מדגיש כי לא כל פוסק מאוחר יכול להחשב "בתראי", אלא רק דמיות מיוחדות:

יש לנו לתפוס כלל בדברי המפרשים כמו שתפסה הגמרא בדברי האמוראים דהלכתא כבתראי, וכמו שאין לחלוק על מה שחתמו רב אשי ורבינא כך אין לחלוק במה שהסכים הרשב"א ז"ל בנמוקיו.

לפי דבריו, כלל זה איננו יצוק בסלע; הוא נאמר רק כלפי מי ש"ראה כל הדעות ושקל במאזני עיונו הזך והנקי". דבר זה ניתן להיאמר על הרשב"א, אך לדברי מהר"ם חלאוה – הפער האדיר בין הרשב"א לבאים אחריו אינו מעמיד את הדורות הבאים אחריו במעמד "בתראי" שיאפשר אף להם לחלוק על דבריו. לפי מהר"ם חלואה, לתואר "בתרא" לא זכאי כל אחד. על מנת להיחשב "בתרא", צריך החכם להיות כזה שעומד כשווה מול שווים כנגד רבותיו שדבריהם וטעמיהם נהירים לו, והוא מסוגל אף לחלוק עליהם. תואר זה אינו ניתן בכל דור ודור ביחס לבאים לפניו, אלא רק למי שמציין במעמדו ובהיקף תורתו את סופו של עידן – כך שפעמים רבות הבאים אחריו אינם יכולים להיחשב כ"בתראי" ביחס אליו.

גישה פרגמטית כמו זו שמציב מהר"ם חלאוה עומדת בניגוד בולט למדי לדבריו הנוקבים של מהר"ם אלשקר הטוען: "נתת דבריך לשיעורין". על פי מהר"ם חלאוה, הכלל אינו דוׂגמה המחייבת מסגרת קשיחה, אלא תוצר מתבקש של יתרונותיהם המובהקים של חכמים מסויימים כמו הרשב"א. מהר"ם חלאוה מתייחס אל רבו הרשב"א כבתרא ביחס לקודמיו, אך שולל במפורש את אותו מעמד ביחס לבאים אחריו. כמו כן, אין בדברי מהר"ם חלאוה התייחסות אל יחסי קדימה ואיחור בין פוסקים שקדמו לרשב"א. גישה זו יכולה לבאר לנו מדוע אלו שנקטו שהכלל "הלכתא כבתראי" איננו כלל נקודתי התקף ביחס לאמוראים בלבד לא השתמשו בו ביחס לעצמם; לפי מהר"ם חלאוה, כלל זה איננו חד משמעי ומחייב כמו הכלל "אחרי רבים להטות", אלא ניחן בגמישות ונדרש לתנאים סובייקטיביים מסויימים על מנת לחול.

גישה כמו זו של המהר"ם חלואה אנו מוצאים גם אצל ר' ישראל בן ר' שלום שכנא מלובלין, כשהוא מנמק מדוע לא העלה אביו – רבו של הרמ"א – את פסקיו על הכתב:

וחי נפשי עולמים, דזמנין סגיאין בקשתי עם הרבה לומדים ממנו שיעשה פוסק ותשובתו היתה – מחמת רוב חסידותו וענותנותו, אשר היה עניו יותר מכל האדם אשר על פני האדמה – ואמר: 'יודע אני דשוב לא יפסקו כי אם כאשר אכתוב, מטעם דהלכה כבתרא, ואין רצוני שיסמכו העולם עלי' – ר"ל, כגון היכא דאיכא פלוגתא ביני רבוותא, והוא יכריע או לפעמים יחלוק, ואין לדיין כי אם מה שעיניו רואות, לכן יעשה כל אחד כפי הוראת שעה כאשר עם לבבו.[2]

 דבריו של ר' שלום שכנא, כפי שהם נמסרים על ידי בנו, משקפים את ההכרה כי הכלל 'הלכתא כבתראי' עשוי, באופן אירוני, להיות כלל המגביל את הדורות שאחרי אותו "בתרא", בדיוק כשם שמהר"ם חלואה העמיד את הרשב"א כ"בתרא" עבור דורו שלו והבאים אחריהם.

 

לקריאה נוספת: י. תא שמע: הלכה, מנהג ומציאות באשכנז


[1] שו"ת מהר"ם אלשקר, סימנים נג-נד. דברי מהר"ם אלשקר והחולקים עליו הובאו בש"ך ביורה דעה, הנהגת איסור והיתר (סוף סימן רמב), סימן ח.

[2] דברי ר' ישראל ב"ר שלום שכנא הודפסו בשו"ת הרמ"א, (מהדורת זיו), סימן כה עמוד קנו. על היחס להעלאת פסקי הלכות על הכתב בישיבות פולין ראה דבריו של א. ריינר, תמורות בישיבות פולין ואשכנז במאות הט"ז-הי"ז והוויכוח על הפלפול, הערה 18.

תמונה: קבר ר' שלום שכנא מלובלין. [Yifahe [CC BY-SA 3.0

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל