צריך עיון > בין הסדרים > נשים במאי זכיין

נשים במאי זכיין

-
נועם פלאי - היסטוריה יהודית

מעטות הפעמים בהיסטוריה העתיקה שלנשים ניתנה ההזדמנות להוביל ולעמוד בראש, אמנם דווקא כשהדברים הגיעו לקידוש שם שמים הן הרגישו לגמרי בנח בעמדה הזו.

ב' טבת תשפ"א

מקום מיוחד נודע לנשים בחנוכה. כמבואר בדברי ר' יהושע בן לוי בגמרא במסכת שבת (כג, ע"א) נשים חייבות במצוות נר חנוכה חרף היותה מצוות עשה שהזמן גרמא, שכן "אף הם היו באותו הנס". רש"י וראשונים נוספים לומדים שכוונת הגמרא היא לכך שהנשים נטלו חלק מרכזי בתשועת ישראל בימים ההם: "שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחלה, ועל יד אשה נעשה הנס". גם רשב"ם (בתוספות מסכת מגילה, ד ע"א) לומד שריב"ל מכוון למרכזיותן של הנשים בנס: "פירש רשב"ם שעיקר הנס היה על ידן – בפורים על ידי אסתר, בחנוכה על ידי יהודית בפסח שבזכות צדקניות שבאותו הדור נגאלו". כמו כן, ברוח זו, מקומן המרכזי של הנשים בנס בא לידי ביטוי גם בהלכה המובאת בשולחן ערוך:

נוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות, ויש מי שאומר שאין להקל להם. (אורח חיים, סימן תר"ע, א)

באופן כללי, נשים מלאו תפקיד מרכזי ובולט במהלך ההיסטוריה באירועים שונים של קידוש השם, והדבר מודגש בדברי חז"ל במקומות רבים. במעשה המובא בגמרא בגיטין מדגישה הגמרא את זריזותן של הנערות שהקדימו לקדש שם שמים:

מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים. אמרו: אם אנו טובעין בים, אנו באין לחיי העולם הבא? דרש להן הגדול שבהן: "אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים"; "מבשן אשיב" – מבין שיני אריה אשיב; "ממצולות ים" – אלו שטובעין בים. כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים ק"ו בעצמן ואמרו: מה הללו שדרכן לכך כך, אנו שאין דרכנו לכך על אחת כמה וכמה? אף הם קפצו לתוך הים. ועליהם הכתוב אומר:" כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה"(נז, ע"ב).

גם המעשה הבא המובא בגמרא אודות "אישה ושבעת בניה", (הידועה אצלנו כ"חנה ושבעת בניה") מעניק מקום מרכזי במעשה לאם הבנים:

אמרה לו: בניי, לכו ואמרו לאברהם אביכם אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה יצתה בת קול ואמרה:" אם הבנים שמחה".

מסורת קידוש שם שמים של נשות ישראל המשיכה להיות בולטת גם בדורות הבאים. חלק נכבד ממוסרי נפשם על קידוש השם במהלך מסעות הצלב היו נשים. ברשומות רבות מודגש אף שהן היו אלו שצעדו בראש ההולכים למסור נפשם. אירוע ההמתה העצמית הראשון באותה התקופה יוחס לקבוצת נשים, שבשנת 1007, במהלך גזרותיו של רובר השני ("החסיד") מלך צרפת, נאספו יחדיו ואמרו: "נלכה אל הנהר ונטבעה עצמנו ואל יתחלל שם שמים על ידינו".

ברשימות המתארות את שנת תתנ"ו (1096) מוזכרת אישה "חשובה וחסידה" מהעיר שפירא ששלחה יד בנפשה ומתה על קידוש השם. לדברי רושמי הרשומות, אותה אישה הייתה "ראשונה לשוחטים ונשטחים אשר בכל הקהילות".[1] גם במגנצא נזכר חלקן של הנשים המקדשות שם שמים ראשונה, שרק לאחר מכן הלכו האנשים בעקבותיהם ונטלו גם הם את נפשם בידם.

עמידתן האיתנה של הנשים לא באה לידי ביטוי רק במסירות הנפש, אלא גם בעוז רוחן להיאבק בהמון במהלך מסעות הצלב. בשעה שהלה צר על בתי היהודים, היו "הנשים הצדקניות" משליכות עליהם אבנים ו"מחרפות ומגדפות את האויבים בשם התלוי המחולל והמשוקץ בן זנונים". בתיאור קורע לב אחר, מסופר על הנשים "הטהורות בנות מלכים" שהיו משליכות "את המעות ואת הכסף בעד החלונות אל האויבים, כדי שיהיו טרודים ללקט הממון ולעכבם מעט עד שיגמרו שחיטת בניהם ובנותיהם".

מטרתו הישירה של אקט זה הייתה להרוויח זמן, אולם, בתוך המאבק הדתי בין הפורעים הנוצרים למקדשי ה' היהודים הייתה להשלכת הכסף חשיבות נוספת. הצלבנים הנוצרים ראו את עצמם מסורים למען אמונתם לא פחות מיהודי אשכנז שבהם טבחו. לפני היציאה למסעות הצלב הם נהגו לטבול, להיטהר, ואף לצום צומות סגפניים, למרות שאלו החלישו אותם ופגעו ביכולת הקרבית שלהם. מרבית הפורעים בזמן מסעות הצלב היו שייכים למעמדות הנמוכים, ואלו יצאו למסע לרוב ללא המיומנויות והמשאבים הדרושים מתוך סיכון עצמי רב. ואכן, הכוחות הנוצרים שהגיעו עד שערי ירושלים לא נמנו באופן עקרוני על אלו שביצעו את הפוגרומים, שכן הפורעים נגפו בידי הצבא המוסלמי עוד בתחילת דרכם.

לאור ההקרבה העצמית של המון הפורעים, לצורה שבה עיכבו אותם הנשים הייתה משמעות גדולה. לנוכח חמדת-הממון של הפורעים הנוצרים, התבלטה עליונותם המוסרית של מוסרי הנפש היהודים.

כך, אותן נשים לא זכו אמנם להביס את אויביהם באופן גשמי, כפי שעשתה יהודית, אך ערכו של ניצחון הרוח בזכות מעשי ההקרבה שלהן היה חשוב לא פחות. בשעות משבר דאז, היו אלו שוב הנשים הצדקניות שגילו יוזמה ונטלו למעשה את ההנהגה לידיהן.

שנים רבות לאחר מכן יתאר רבי יוסף יעבץ ("החסיד יעבץ") בספרו "אור החיים" תופעה דומה בגירוש ספרד, כאשר "הנשים הספרדיות באו והביאו את בעליהן למות על קידוש השם, והאנשים אשר היו מתפארים באלו החכמות המירו את כבודם ביום מר"

 

לקריאה נוספת: מרדכי ברויאר, נשים בקידוש ה'. (בתוך: יהודים מול הצלב, גזרות תתנ"ו בהיסטוריה ובהיסטוריוגרפיה. עסיס, כהן, לימוד, קידר וטוך עורכים. ירושלים, תש"ס).


[1] כל הציטוטים מתוך מאמרו של מרדכי ברויאר "נשים בקידוש ה'".

תמונה: הטבח ביהודים בעיר מץ במסע הצלב הראשון – (Auguste Migette, (1802-1884

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל