במסכת שבת אומרת הגמרא כי "אין הקב״ה משרה שכינתו על ישראל עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל" (שבת קלט, א). ואילו במסכת סנהדרין אומרת הגמרא: "אין בן דוד בא עד שיכלו כל שופטים ושוטרים מישראל" (סנהדרין צח, א).
המימרה הראשונה רואה את מערכת המשפט כדבר תקין ביסודו, ומבקשת להחליף את השופטים הרעים שבמערכת בטובים. המימרה השנייה, לעומת זאת, רואה את מערכת המשפט כדבר פגום מיסודו, שצריך לפרק לגמרי ולהקים מחדש.
בהפטרת שבת חזון, מתאר הנביא מצב של ריקבון חברתי כולל:
איכה היתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים. כספך היה לסיגים סבאך מהול במים. שריך סוררים וחברי גנבים כלו אהב שחד ורדף שלמנים יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם.
והמדרש מבאר: כספך היה לסיגים – המוכר אומר לקונה, נתתה לי כסף מזויף, מלא סיגים, והקונה עונה לו, משום שהיין שמכרת לי מהול במים. הבעייתיות במצב זה אינה כמה שופטים ושוטרים רעים, שניתן להחליף אותם ולשקם את המערכת. התשתית הערכית של החברה כולה מתמוטטת. הבסיס היסודי ביותר של יחסים הוגנים לא קיים, ומה הפלא אפוא ש"שריך סוררים וחברי גנבים … יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם".
שלבי ההדרדרות של החברה הם שלושה. בחברה בריאה, הקונה והמוכר מרגישים שייכים זה לזה. יש להם נאמנות הדדית ולכן הם לא מרמים אחד את השני. מצב של רמאות וניצול הוא מצב חריג, ואז אפשר לבוא בתביעה לבית המשפט ולדרוש צדק.
בשלב השני החברה הופכת לחברה אנוכית, שבה כל אדם מבקש למקסם את הרווח שלו. אולם, חברה זו עדיין שומרת על עיקרון התמורה. כל אדם רוצה את הטוב ביותר עבורו, וכדי לקבל זאת, הוא צריך להיות הוגן ולתת גם לשני את הטוב ביותר. האדם יודע כי כדי לקבל כסף טוב הוא צריך לתת יין טוב.
בשלב השלישי, בעקבות התפוררות בסיס האחווה, פערי המעמדות בחברה גדלים כל כך, עד שנוצר מצב שבו החזקים ביותר בחברה פשוט מנצלים את החלשים. הם אינם מנסים לתת להם את הטוב ביותר, אלא מוכרים להם זבל זול, העיקר לקבל את כספם. בשלב זה, בסיס האמון החברתי מתפורר לחלוטין. כשהמוכר מתלונן על הקונה – כספך היה לסיגים, הלה עונה לו – סבאך מהול במים.
התפוררות חברתית זו נובעת מאובדן הלכידות החברתית. בחברה בריאה, תביעת הצדק וההוגנות מגיעה מכך שבני העם מרגישים משפחה אחת גדולה. הגנה על משפט הצדק היא הגנה על המשפחה כולה. השופט לא יעשה דין אחד למי שמקורב לדרכו ולהשקפתו, ודין אחר למי שאינו; דין אחד למי שחזק ודין אחר למי שחלש. אם יעשה כך, הוא יפגע בפרויקט המשפחתי. תביעת השוויון בפני החוק נובעת דווקא מהאמירה: "כולנו בני אב אחד".
בשלב שבו תחושת האחווה מתמוטטת אך עדיין שולט עיקרון התמורה, מערכת המשפט עדיין יכולה לתפקד ולעשות צדק, לשמור על עקרון התמורה ההוגנת.
אמנם בשלב האחרון, שבו גם האחווה מתמוטטת וגם עיקרון התמורה ההוגנת, האדם דואג רק לעצמו. וכאשר האדם דואג רק לעצמו, תביעת הצדק לובשת פנים אחרות לחלוטין. היא אינה תביעה לאמון, ליחסים בריאים בין אנשים, אלא תביעה צדקנית לעזור לחלשים ביותר. מתוך הפירוק של הלכידות החברתית מתפתחות גישות צדק אנוכיות, כאלו שמעדיפות את המסכן ואת החריג, את מי שמצליח לעורר הכי הרבה רחמים אצל השופט החסוד שעוזר לו. המשפט לא מבקש לכונן חברה בריאה ומאושרת, אלא להוכיח את הצדקנות שלו. וכיצד יוכיח זאת, על ידי עזרה למי שמצליח להצטלם בתור המסכן ביותר.
כשגישה כזו משתלטת על החברה, מערכת המשפט אינה יכולה להועיל יותר. החברה כולה הופכת מושחתת, כשכל אחד מבקש רק את טובתו האישית: "כולו רודף שוחד ואוהב שלמונים". וקנאת הצדק כביכול, הקנאה לעזור לחלשים ולמסכנים, אינה אלא פשיטת טלפים של האדם שדואג לטפח את התדמית הצדקנית שלו. המקרים הממשיים של הסבל בחברה בכלל לא מגיעים לפתחו של בית המשפט: "יתום לא ישפוטו ודין אלמנה לא יבא אליהם".
נמצא שתיקון מערכת המשפט תלוי בתיקון האחווה. על ידי תיקון האחווה יש מקום להחלפת מערכת משפט רקובה ומעוותת במערכת משפט בריאה. כאשר הציבור בריא מערכת המשפט שלו בריאה.
תמונה: Deror Avi, CC BY-SA 3.0 <https://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0>, via Wikimedia Commons
