"דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"
התורה דנה בצורת מחנה ישראל מתחילת במדבר עד "ויהי בנסוע". בפרשיות אלו מוזכרים השבטים לדגליהם, הלויים, החריגים, הטמאים המוצאים מן המחנה, הגר, הסוטה והנזיר, הנשיאים והמנועים מקרבן פסח. לצד כל אלו, בולטים בהעדרם הכהנים. הכהנים, שתפסו מקום כל כך מרכזי בספר ויקרא, כמעט ולא מוזכרים במסגרת תיאור מחנה ישראל. הם מקבלים אזכור קטן במניין בני ישראל, בעוד שישראל, ובעיקר הלויים תופסים את עיקר הבמה. וכאן, בתחילת פרשת בהעלותך, חוזרת התורה להתייחס אל הכהנים, אך בעניין די שולי של אופן העלאת הנרות.
ישראל הם עם ה', עם שה' ראה נכון לקרא את שמו עליו, להתגלות לאבות האומה ולעם כולו ביציאת מצרים ומעמד הר סיני. הם "ממלכת כהנים וגוי קדוש", שבאו בברית עם הקב"ה וזכו שישכין את שכינתו בתוכם. לפיכך, היה מקום לחשוב שמי שאמור לנהל את עם זה הם הכהנים – הגוף האחראי על הקודש והמקדש. שהלא זוהי יחודיות ישראל: היותם ממלכת כהנים וגוי קדוש. כנגד מחשבה זו, בפרשיות אלו מורה התורה שמקום הכוהנים במחנה ישראל אינו ניכר. ואפשר שלזה רומז מקרא זה, שהנרות של המקדש, עליהם מופקדים הכוהנים, אמורים לפנות פנימה, אל מול פני המנורה, ולא החוצה, אל מחנה ישראל.
המקדש הוא בית ה' השוכן במרכז מחנה ישראל. אולם, הוא פונה לתוך עצמו. הכוהנים, משרתי משכן ה' משרתים את המקדש ולא את העם. המשכן הוא מקום השכינה השרויה בישראל, אך שכינה זו מספיקה לעצמה: היא עומדת בפני עצמה ואינה תלויה או זקוקה לישראל. חשיבותה העיקרית בעצם היותה בתוך ישראל. מבחינה זו, המקדש וכוהניו מהווים מקום טהור, שאינו מתערב בנעשה במחנה ישראל. הם תזכורת תמידית שישראל הם עם ה' שבחר ה' להשכין שכינתו בתוכו.
הקשר בין ישראל למקדש אינו אפוא בכך שהמקדש שולט בישראל ומנהיג אותם. הקשר הוא הפוך: ישראל הם הדורשים את המקדש: "לשכנו תדרשו ובאת שמה". "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צב' הוא". מחמת שפתי כהן ישמרו דעת; משום שמלאך ה' צב' הוא – לכן יבקשו תורה מפיהו. הכהן נשמר בטהרתו, פרוש ומובדל, והאדם עולה אל ה' ודורש את דברו מפי הכוהנים.
אין זה בא לומר שאין לתורה מקום במחנה ישראל חלילה. אדרבה שורש מחנה ישראל הוא הברית עם ה' על קיום מצוותיו ומלך ישראל צריך שיהיה עמו ספר תורה שהולך עמו תמיד. עם זאת, מוסד הכהונה, המוסד המופקד על הקודש, אינו מנהיג באופן ישיר את העם. יש הבחנה בין קדושה לתורה, כאשר הקשר ביניהם הוא קשר של דרישה: העם אמור לעלות ולדרוש את דבר ה' מתוך מקום הקדושה העומד לעצמו: מבודד ובלתי תלוי.
"אין מושחין מלכים כהנים רבי יודה ענתודרייה על שם לא יסור שבט מיהודה א"ר חייה בר בא למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב כל ישראל מה כתיב בתריה לא יהיה לכהנים הלוים" (ירושלמי הוריות ב,ג).
תמונה: George Bannister from Woodville, MS, USA, CC BY 2.0 <https://creativecommons.org/licenses/by/2.0>, via Wikimedia Commons
