פרשת בהעלותך מפרטת את סדרי מסע מחנה ישראל וחנייתו. בנסוע המחנה, אומרת התורה, יש להריע בחצוצרות, ואילו בהיאספו יש לתקוע. התרועה מפזרת את המחנה, מפרקת את המבנה המאוחד שלו, כשכל אחד מדגליו נוסע בנפרד, ואילו התקיעה אוספת אותם יחד מחדש – תוקעת את כולם במקום אחד.
באותה פרשה מלמדת התורה גם שהתרועה משמשת ליציאה למלחמה והתקיעה ליום החג. והיה מקום לחשוב דווקא להפך, שכאשר בא אויב לפגוע בעם, יש צורך להיאסף יחד לקול התקיעה, להתלכד תחת המטרה המשותפת של הדיפת האויב. וביום השמחה, לעומת זאת, יש מקום דווקא להריע – כל קהילה וקהילה, משפחה ומשפחה, חוגגת לעצמה ומביעה את שמחתה באופן עצמאי.
נראה לומר כי התרועה בשעת מלחמה נועדה דווקא לרכך את ההתגייסות הקולקטיבית הסוחפת של המלחמה. דווקא בשעה שיש איום משותף שכל העם מלוכדים סביבו, צריך להיזהר שהיחיד לא ייטמע בהמון, שלא להפוך את צו הגיוס הכללי לאמצעי לכופף את היחיד לכוחו הטוטלי של השלטון.
וכך אכן היה במלחמת מדין שיצאו "אלף למטה אלף למטה" – כל שבט שלח משלחת מיוחדת משלו. כך נהגו גם בימי השופטים, שהשבטים ככלל היו נלחמים כל אחד נגד אויביו, וכאשר היה צורך היו נרתמים לסייע זה לזה, כאשר כל אחד שומר על שבטו וייחודו. רק בימי המלכים, כאשר ביקשו להיות ככל הגוים, התבטלה השבטיות. כאשר שלמה לקח עובדים לבנות את הבית, הוא לא לקח לפי שבט.
מצד שני, ביום של שמחה, שמטבע הדברים כל אחד שמח עם קרוביו ומכיריו, מלמדת התורה שיש לתקוע – להביע את ההתלכדות המשותפת, את האחדות. ואכן, פרשתנו מציינת את האנשים שצר להם על כך שלא יכלו לעשות את הפסח במועדו משום שהרגישו מנותקים מהחגיגה של כל העם. בפסח כל אחד אמנם אוכל בחבורתו, אך כל ישראל שותפים בחגיגה.
בכך מלמדת התורה את איזון העדין בין הייחודיות לבין האחדות.
"ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל"
Photo by Hal Gatewood on Unsplash
