תורת לויים

אם ספר ויקרא הוא "תורת כהנים" נראה שספר במדבר הוא "תורת לויים". חלקים נרחבים מהפרשות הראשונות בספר עוסקות ישירות בלויים, וכן פרשת קרח נוגעת בבעיות שהתעוררו מהם. אבל מי הם הלויים ומה היא התורה שלהם?  פרשת בהעלותך עוסקת בהקצאתם לעבודה על ידי תהליך טהרתם. אולם מהו שירות זה? מהו הצורך הגדול שעבורו נדרשת הפרשה של שבט שלם מהעם?

בעוד שדי ברור תפקיד הכהנים בעם – להיות משמשי המקדש – לא מספיק ברור מהו תפקיד הלויים. בתקופת המדבר הם היו נושאי המשכן, ובמקדש הם שימשו כשומרים ומשוררים. ברם, לא מספיק ברור מדוע תפקידים אלו דורשים להקדיש, לטהר ולהבדיל שבט שלם מכלל ישראל. האם אי אפשר לברור מספר אנשים שישאו את המשכן? האם הכהנים לבדם לא יכלו לעשות זאת? וכמה משוררים ושוערים צריך? כיצד יתכן שמשמר המקדש והמקהלה שלו עולים בשיעורם עשרת מונים על אלו שעושים את עיקר העבודה – הכהנים?

כדי להבין את הצורך בתפקיד הלויים, יש להתבונן בצורת מחנה ישראל ובמקום של המשכן בתוכו. המשכן במחנה ישראל (והמקדש בירושלים) לא שימש רק בתור מקום פולחן, כלומר מקום שניגשים אליו כדי לעבוד את האל, לבקש ממנו בקשות, לקבל ממנו תמיכה או אפילו "להתחבר" אליו. המשכן תפקד בתור מרכז מחנה ישראל – סביבו חנו והוא הוביל, איחד וכיוון את העם: "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך". הוא היה גם המקום שממנו יוצאת הוראה לישראל: "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת אשר על ארן העדת מבין שני הכרבים וידבר אליו".

נכון, המקדש היה גם מקום שאליו הגיעו העם להקריב את קורבנותיהם ולהתפלל. אבל יש הבדל מהותי חשוב בין ההגדרה של מקום בתור מרכז פולחני להגדרתו בתור מרכז העם. כשאנחנו חושבים על מקום המיוחד לפולחן, עולה בדעתנו משהו החורג מהחיים הציבוריים, מקום שאליו הולכים להתבודד. כמו אהלו של משה לאחר חטא העגל, כשהוציאו מחוץ למחנה כדי ש"כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה". מנגד, כאשר מגדירים את המקדש בתור מרכז העם, הרי שמדובר בלב לבם של החיים הציבוריים ולא במשהו שנמצא מחוצה להם.

הצורך בתיווך

העובדה שמשכן ה' הוא מרכז החיים הציבורים יוצרת קושי, שפרשיות רבות בתורה מוקדשות להתמודדות אתו. ההבדלה בין קודש לחול והריחוק שלהם זה מזה הם עניין יסודי מאד בתורה. במעמד הר סיני היה צורך להזהיר את ישראל אזהרה חוזרת ונשנית שלא להתקרב אל ההר. הקדושה דורשת ריחוק והבדלה.

הרחקה זו יוצרת קושי בחיבור בין העם למקדש. כיצד יכול המקדש לשמש בתור מרכזו הפיזי, הרוחני, התרבותי והמנהיגותי של העם כאשר הם אינם יכולים להתקרב אליו? מצד אחד, המקדש צריך להיות מחובר לעם על מנת להובילו, ועל מנת שהם יחושו שייכות אליו. מצד שני, הקדושה שלו דורשת ריחוק. במילים אחרות, מצד אחד המקדש משמש כמלך, המוביל את העם, ו"כבוד מלכים חקר דבר" – המלך צריך להופיע באופן גלוי ושקוף בפני העם. מצד שני, המקדש הוא מקום משכן האלהות, ו"כבוד אלהים הסתר דבר". הקרבה היתירה לאלוקים יוצרת תחושת שוויון וזלזול, לכן יש צורך לשמור על מרחק מכובד ולהכיר בריחוק המהותי מהקדושה.

פרשיות רבות בתורה, וביחוד בספר במדבר, דנות בבעייתיות זו, של דינמיקת הקירוב-ריחוק מן השכינה ומן המשכן. ונראה שזוהי תורת הלויים.

תפקיד הלויים הוא להוות חיץ מתווך (buffer) בין ישראל לבין המקדש. מצד אחד מטרתם היא לחבר את ישראל למקדש, להיות מכשיר השומר על החיבור למקדש. מצד שני, עליהם להיות שומרים המונעים את ישראל להתקרב למקדש יותר מדי. ואין סתירה בין תפקידים אלו, אלא להיפך – דווקא היותם מחברים מקצה להם גם את תפקיד השומרים. הם משמשים חיץ מתווך, כאמור. הם האספקלריה שדרכה ניתן לגשת אל הקודש.

לאור זה, תפקיד הלויים במדבר הוא להסיע את המשכן ממקום למקום בתוך מחנה ישראל, לפרקו ולהקימו. הם אחראים שהמשכן יהיה מחובר לישראל תמיד, אך שלא יתקרבו אליו מדי. ובהתאם לכך מתבצעת גם חלוקת תפקידים הפנימית בתוך השבט, בין המשוררים, הבאים לחבר את ישראל למקדש, לשוערים, השומרים עליהם מפני קרבה יתרה.

"וידעתם כי שלחתי אליכם את המצוה הזאת להיות בריתי את לוי אמר ה' צבאות. בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לו מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא. תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון. כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב').

תמונה: (Chenspec / CC BY-SA (https://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0