מי שובת בשנת השמיטה: האדם או הארץ? האם מדובר בשביתת האדם מעבודת האדמה או בשביתת האדמה מעבודתה? אנו מוצאים לכל אורך הפרשה שניות בשאלה זו. הכתוב אומר: "ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר". פתח בשבת הארץ: "שבת שבתון יהיה לארץ", וסיים בשביתת האדם: "שדך לא תזרע כרמך לא תזמר", כלומר האדם שובת. בהמשך הפרשה שניות זו מקבלת פנים אחרות: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" – הארץ אמורה לשבות, לכאורה, אך אין זו שביתה גמורה, כיוון שבשעת שביתתה היא ניתנת לאדם – "לכם לאכלה". אם הארץ שובתת, כיצד היא ניתנת לאדם? יתרה מזו, עצם הרעיון של שביתת הארץ נסתר ממקרא אחר. אחרי המבול אומרת התורה: "עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו", הרי שהקב"ה קובע שהארץ לא תשבות. כיצד ניתן ליישב מקרא זה עם הציווי "ושבתה הארץ"?
התשובה לשאלות אלו מצויה בקשר שבין שביתת הארץ לאדם. שביתת הארץ אינה מוחלטת אלא היא ביחס לאדם. וכך נאמר בפתיחת הפרשה: "כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'": מה שיוצר את ציווי שביתת הארץ הוא ביאת ישראל אליה. השביתה אינה חוק עצמי של הארץ, שעל האדם לציית לו אלא תולדה של ביאת הלה אליה. השביתה בשמיטה קשורה למערכת היחסים של האדם והארץ. הארץ צריכה לשבות ביחס לאדם.
מה המשמעות של שביתה זו? ישנם כמה גישות ליחסי האדם והארץ. גישה קיצונית אחת רואה את הארץ ככלי שימוש של האדם. לפי גישה זו, האדם הוא נזר הבריאה, וכל העולם כולו לא נברא אלא לשרת אותו. לפיכך, הוא יכול לנצל את העולם לצורכו ככל שיוכל ויחפוץ. מנגד, קיימת גם גישה הפוכה, הרואה את האדם כאבר קטן אחד בתוך אין ספור היצורים המתקיימים ברחמה של "אמא טבע". לפי גישה זו, כל התערבות של האדם, ניסיון לנצל את הטבע לצרכיו, מזיקה ומקלקלת את הטוהר של העולם. מצוות השמיטה באה למקם את האדם בין קטבים אלו: להרשות לאדם להנות מהעולם, אך כמו אורח ולא כמו אדון. מצד אחד, התורה מייחסת מעלה לאדם וליכולתו ליהנות מהעולם, שלא כמו הגישה שמייחסת לאדם ערך שווה לשאר הנבראים. אולם, התורה מתירה לאדם ליהנות מהעולם כמו אורח, שצריך לכבד את חוקי הבית. היא מלמדת אותו שהוא אינו יכול להתנהג בעולם כאדון, אלא עליו לכבד את חוקי המקום ולהכיר שהוא אינו בעל הבית. הוא אורח לרגע שמקבל היתר ליהנות מכל הטוב שבעל הבית העמיד לרשותו.
האדם ניתן בגן בעדן: "לעבדה ולשמרה". מצד אחד "לעבדה", להשתמש בו: "מכל עץ הגן אכל תאכל". ומצד שני – "לשמרה".
ניסוח אחר של גישה זו מופיע בגמרא בברכות: "ר' לוי רמי: כתיב: 'לה' הארץ ומלואה' וכתיב: 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'. לא קשיא: כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה" (ברכות לה, א). ר' לוי עומד על אותה שניות שהזכרנו: מצד אחד, "הארץ ניתנה לבני אדם" – מותר לאדם להשתמש בארץ. מצד שני – "לה' הארץ ומלואה". הישוב לסתירה הוא הברכה: ההכרה שלמרות שהארץ ניתנה לאדם לעובדה ולאכול ממנה, היא אינה שלו. הוא אינו קובע את חוקיה ומשפטיה.
הקב"ה מספר לישראל כי יושבי הארץ הראשונים השחיתו את דרכם: "ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אתם ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה. ולא תלכו בחקת הגוי אשר אני משלח מפניכם כי את כל אלה עשו ואקץ בם". אותם הגויים קבעו לעצמם חוקים משלהם ולא כיבדו את חוקי הארץ. לפיכך, הארץ עצמה הקיאה אותם. הם היו אורחים רעים, שחושבים שבית המלון שייך להם, ומתחילים לטנף מסביב, לעשות מסיבות רועשות בבריכה, ואפילו לשבור קירות ולהוציא מרפסות מכוערות. ואם האדם חי כך, באשליה שהוא בעל הבית על העולם, בשלב מסוים החגיגה נגמרת: הסביבה שהוא חי בה הופכת להיות כל כך בלתי נסבלת, עד שהוא נפלט החוצה. הארץ עצמה פולטת אותו. כדי שהארץ תתאים לאדם, הוא צריך לכבד אותה. אם הוא לא מכבד אותה, היא הופכת למקום שהוא לא יכול לחיות בו.
הכרה זו באה לידי ביטוי בשבת הארץ. בשנת השמיטה האדם נותן שבת לארץ. הארץ עצמה שובתת, ובכך האדם מכיר שהיא אינה רכושו, אלא גם לה מגיע יום חופש. היא אינה שלו לעשות בו כרצונה, אלא ה' נתן לו להשתמש בה, לעבוד אותה וליהנות ממנה. מותר לו אפוא להשתמש בארץ, לזרעה ולזמרה ולאסוף תבואתה, אך עליו לזכור גם "לשמרה": להכיר שהיא אינה שלו והוא אינו יכול לעשות בה כרצונו.
Photo by Svitlana on Unsplash
