"ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תספו לראתם עוד עד עולם: ה' ילחם לכם ואתם תחרשון"
הנהגת הקב"ה את ישראל בקריעת ים-סוף בפרט וביציאת מצרים בכלל מנוגדת לעיקרון ההשתדלות שאנו מוצאים בתורה כולה. בדרך כלל, הקב"ה מבקש מהאדם לעשות השתדלות, ואפילו מינימלית, ולא אומר לו "עמוד בצד והחרש". הקב"ה דורש מהאדם מעורבות. ואכן, זמן קצר לאחר קריעת ים-סוף, במלחמת עמלק, אנו מוצאים הנהגה שונה: "צא הלחם בעמלק". מה נשתנתה אפוא קריעת ים-סוף, שבה אומר משה לישראל "ה' ילחם להם ואתם תחרשון"?
למעשה, האירוע של קריעת ים-סוף חריג מכל הבחינות. לא רק הנהגת ישראל חריגה, אלא גם ההתנהגות של המצרים. מעבר לכך שפרעה שלח כבר את ישראל והפנים "כי אבדה מצרים", לא ברור מה הוא מנסה להשיג במרדף אחריהם. כפי שהתורה מספרת את הסיפור, פרעה לא היה מעוניין בכוח העבודה של ישראל אלא הוא שעבד אותם מתוך פחד "פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ". לפיכך, לא מובן מדוע הוא נחרד שישראל בורחים ואומר "מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו" – ממתי היה חשוב לו לשעבד אותם? לכאורה הוא היה צריך לשמוח שהם נפטרו מעולם של העברים, שברחו מן הארץ במקום להשתלט על מצרים מבפנים.
מצרים היא חבל ארץ ייחודי. היא ממוקמת בלב מדבר וכל קיומה תלוי בנילוס. כדי לחיות בארץ זו היה על המצרים לגלות תושייה רבה ולסמוך הרבה על בינתם. הם לא היו תלוים ב"שמים" לקיומם, שכן מקור החיות שלהם, המים, היה הנילוס. הם היו צריכים לדעת להשתמש בנילוס ולנצל אותו.
כך התפתחה במצרים תרבות של "כשפים", שמכחישים פמליה של מעלה. הם לא סמכו על פמליה של מעלה אלא על היכולת שלהם לעשות מניפולציות על הטבע. הם נשענו על תבונתם לצורך קיומם והתפתחותם.
לפיכך, כאשר משה ואהרן באו אל פרעה לדבר בשם הויה, בשם אל שהוא מהווה את העולם ושולט בו, אמר פרעה שאינו מכיר בו. הוא אינו מכיר אלא ביכולותיו שעליהם הוא מסתמך לספק את צרכיו.
בתשתית המאבק בין ישראל למצרים מונחת אפוא התמודדות תיאולוגית-פילוסופית בין התפיסה אותה יצגו פרעה ומצרים לתפיסה הישראלית, הרואה בה' אלוקי ישראל א-ל שבורא עולם, שמחובר לעולם וקשור בו. התפיסה המצרית העריצה את יכולת האדם לשלוט בטבע ולנהל אותו. היא ראתה בשליט האימפריה אלהים, שליט העל בעולם, שיודע לרתום את הנילוס לרצונו ולהטות אותו אל הכיוון שהוא רואה לנכון. לעומת זאת, התפיסה הישראלית ראתה בקב"ה הנמצא מעבר לעולם את הכוח המכוון את האדם לדרך שילך בה ולמעשה אשר יעשה. הגישה הישראלית הייתה שאין לאדם להישען על בינתו כדי לקבוע את הנהגת העולם, אלא עליו להקשיב לקולו של הקב"ה, הבורא המנהיג את העולם.
החשש של מצרים מפני ישראל התקיים גם הוא במישור זה. הם חששו מפני "ועלה מן הארץ". הם זיהו בישראל גורם בלתי ניתן לשליטה, לשעבוד, וזה איים על תפיסת עולמם העמוקה שאין דבר שאינו ניתן לשעבוד. "לעולם לא ברח עבד ממצרים" – אומרים חז"ל. התרבות המצרית כולה עמדה על העיקרון שהמצריות מסוגלת לשלוט בכל – שאף דבר לא יכול לחמוק ממנה.
הוצאת ישראל ממצרים, מהשעבוד הרוחני שכפו עליהם המצרים, הייתה לפיכך שחרור מהפילוסופיה המצרית. היא הייתה ערעור על טענתם שהיכולת שלהם לשלוט בכל אינה ניתנת לערעור.
השיגעון שאחז בפרעה לא היה אפוא טירוף דעת זמני, אלא ניסיון אחרון להציל את התפוררות אושיות השלטון שלו. יציאת ישראל ממצרים לא הייתה פגיעה מקומית באגו שלו, אלא כפירה וביטול של היסודות התיאולוגיים של השלטון המצרי.
לאור זאת, השחרור המושלם מעול מצרים היה דווקא בהיפוך המוחלט של גישתם: על ידי "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". הקב"ה ביקש להראות את ההיפוך המוחלט של הגישה המצרית, שהאמינה כי האדם הוא שליט העולם. הוא הראה כי ישראל אינם מחליפים את המצרים, והופכים לפרעה החדש – האל החדש השולט בעולם. אלא הקב"ה שולט בעולם, והתערבות האדם אינה אלא השתדלות לשמוע בקול ה' ולפעול על פי דברו.
ובכך נוצר מצב "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תספו לראתם עד עולם". גם אם קריעת ים סוף לא השמידה את מצרים הממשית, היא הרסה את יומרת השלטון המצרי והעבירה אותו כליל מן העולם.
"אמרו לא' מה נורא מעשיך ברב עזך יכחשו לך איביך. כל הארץ ישתחוו לך ויזמרו לך יזמרו שמך סלה. לכו וראו מפעלות א' נורא עלילה על בני אדם. הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו. משל בגבורתו עולם עיניו בגוים תצפינה הסוררים אל ירימו למו סלה"
Photo by Hossam M. Omar on Unsplash
אהבתי! אבל חסר לי דבר אחד, גם בקריעת ים סוף הייתה השתדלות לפחות מינימאלית, כי הקב"ה אמר למשה להרים את המטה שלו וגם תפילת העם והבכי והצעקה של התינוקות וכלל העם ברגעי המצוקה הללו הם השתדלותם של בני ישראל. ולכן, הייתה השתדלות לפחות מינימאלית…מי יודע אולי גם הייתה יותר השתדלות.
שבוע טוב ומבורך.