צריך עיון > בין הסדרים > מה יש לתורה נגד בכורות?

מה יש לתורה נגד בכורות?

ביכורים הוא הרגע שבו אנו נכנסים לתוך שגרה חדשה. כדי לא להיות לכודים בתוך השגרתי, עלינו לזכור שהבכורה אינה שייכת לנו. כך היא לא תהפוך אף פעם למובן מאליו.

פרשת בא תשפ"ד

"ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים מבכר אדם ועד בכור בהמה על כן אני זבח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה"

הבכור תופס מקום גדול בכל פרשה זו בפרט, וביציאת מצרים בכלל. ישראל מצווים להקדיש לה' כל בכור באדם ובבהמה וכן ראשית פרי הארץ. לצד זאת, למרות שהבכור נוטל פי שנים, בתורה יש מסר חתרני עקבי נגד בכורות. הבל מועדף על פני קין, יעקב על פני עשו, יהודה על פני ראובן, דוד על פני אחיו הגדולים ועוד. כלומר, נראה שהתורה מבינה שיש משהו בעייתי עם מוסד הבכורה, שאותו התורה מנסה לתקן.

במכילתא יתרו שנינו "'ועתה אם שמוע תשמעו בקולי' ועתה קבלו עליכם שכל התחילות קשות".

התחלה היא דבר מרגש, אך התרגשות זו אינה נמשכת זמן רב. ההתרגשות שוככת מהר מאד והופכת לשגרה – היא יוצרת נורמה. הילד הראשון שנולד יוצר התרגשות מיוחדת, אך מהר מאד, ההורות הופכת לנורמה. ההורים שמחים כמובן בילד השני, אך המצב של ההורות כבר מובן מאליו עבורם. הפרי הראשון אינו בהכרח טוב יותר משאר הפירות אך הוא ראשון. לאחר הראשוניות, החידוש נעלם והמציאות הופכת לשגרה. לאחר שמופיע הפרי הראשון בחנות, אנו מצפים שהוא יישב על מדף הפירות. ולהפך, אם הוא לא יהיה שם, נתאכזב לפתע. החידוש הופך לשגרה והשגרה היא המובן מאליו שלנו.

מצד אחד, השגרה נחוצה לקיום העולם. איננו רוצים לחיות בעולם כאוטי, שאיננו יכולים לצפות מה יילד יום. טוב שאנו יודעים כי נקום בבוקר והשמש תזרח, יהיה לנו מים זורמים בברז, חשמל זמין, אוכל במכולת ותחבורה תקינה. אולם, כאשר השיגרה הופכת לקיבעון  היא עלולה להפוך לנו לרועץ, להרגיל אותנו למצבים מסוכנים ולנרמל עוולות ומצוקות. וכאשר מצב כל שהוא הופך נורמלי עבורנו, אנו ננסה בכל כוחנו לשמר אותו, גם אם נחטוף שוב ושוב מכות כואבות.

ברוח זו, דיברנו כמה פעמים על כך שהאתגר העיקרי ביציאה מעבדות לחירות הוא הקושי להשתחרר מהמקובעות של השגרה. ישראל התרגלו להיות עבדים ומצרים התרגלו לשעבד בהם. עבור כל הצדדים, זה היה המובן מאליו. קשה מאד לצאת מהמובן מאליו.

כדי להוציא את האדם מהקיבעון שלו, לא מספיק לזעזע אותו. צריך לערער את נקודת ההתחלה שיצרה אצלו את הקיבעון. צריך לערער את הביטחון שלו בבכור. לכן ציוותה התורה שכל ראשית, כל בכור, יש להקדיש לה'. באופן זה, הראשית אינה נעשית לשגרה אלא האדם זוכר תמיד שהיא אינה מובנית מאליה.

כיוצא בו, הכאת בכורות מצרים נועדה לעקור את המקובעות שלהם. "והיתה צעקה גדלה בכל ארץ מצרים אשר כמהו לא נהיתה וכמהו לא תסף". זוהי הצעקה של השחרור מהקיבעון – צעקה שאומרת שמה שהיה לא יהיה.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל