"לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס שמא אין עושין לו נס ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו. אמר רבי חנין מאי קראה: קטנתי מכל החסדים ומכל האמת" (שבת לב, א).
מרבית הנסים בתורה ובחז"ל הם חריגות סטטיסטיות: מאורעות לא סבירים מבחינה סטטיסטית אבל לא בלתי-אפשריים מבחינת חוקי הטבע. יש אמנם תופעות שקשה להגדיר אותם כחריגה סטטיסטית, כגון שמש בגבעון דום, אבל מרבית הניסים הינם מאורעות שעלולים להתרחש, ומה שמיוחד בהם אינם עצם העובדה שהם התרחשו אלא התזמון של ההתרחשות. לדוגמא, דבר או שחין הם מאורעות חריגים מאד אבל אפשריים. העובדה שהם חריגה מהנורמלי אינה מאפשרת לצפות אותם מראש. העניין הייחודי במצרים היה שמשה הכריז מראש על בואם.
מי שקרה לו "נס", כלומר שנקלע לאירוע שהסטטיסטיקה נטתה לרעתו ובכל אופן ניצל, רגיל לראות בדבר השגחה פרטית עליו. אולם, עצם העובדה שהוא ניצל אינה חורגת מהסטטיסטיקה. יתכן כי "התמזל מזלו" להיות החריג שניצל. יש יוצאים מן הכלל לכל הסתברות סטטיסטית ויתכן שעלה בגורלו להיות אותו יוצא מן הכלל. מה שהופך את החריג ל"נס", כלומר לעדות שיש לחריג איזו זכות, השגחה מיוחדת, הוא התזמון מראש. כאשר ה' מתגלה לנביא ומודיע לו: יבא אסון אבל אתם תינצלו ממנו, הוא מעלה על נס את היחוד של אותו אדם או קבוצה. הוא מראה שיש עליהם השגחה מיוחדת.
באופן דומה, הצטברות בלתי סבירה של מאורעות חריגים היא חריגה סטטיסטית בפני עצמה. אם אירע לאדם מקרה חריג אחד, ניתן לומר שהתמזל מזלו להיות בצד החריג של הסבירות. אולם, ככל שקורים יותר ניסים לאדם או ציבור, הם מועלים על נס בתור אנשים שהאל מתערב לסייע להם. הם חיים באופן קבוע בצד החריג של הסטטיסטיקה. הם "חיים בניסים".
כך ש"נס" הוא מאורע שנראה כהתערבות מיוחדת של ה' למען אדם או אומה, דבר המודיע את היחס המיוחד של ה' אליהם. הנס מסמן את האדם בתור מישהו מיוחד.
מסיבה זו, אמרו חז"ל, שככל שנעשים לאדם יותר ניסים "מנכין לו מזכויותיו". הנס מחריג את האדם, מסמן אותו בתור "בחיר ה'". מתוך כך, אנשים מתחילים לראות במי שנעשה לו נס נציגו של ה', דבר שמחייב אותו לייצג את ה' באופן מושלם.
וזה מה שאמר יעקב אבינו: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך". כלומר אני קטן ואיני ראוי לכך שיגלה ה' את חסדו עלי, שיחריג אותי מהסטטיסטיקה. קשה לו לבקש התערבות חריגה להינצל מעשו, שכבר עבר כביכול את הגבול המתאים לו. אם ינצל שוב, יהיה זה חיזוק נוסף להעלאתו על נס, לכך שהוא מיוחד בעיני ה' וראוי להשגחה פרטית, וזה יהיה כבר מעבר למידותיו להרגשתו – זה יהיה "גדול עליו". יהיה זה משהו שידרוש ממנו להראות שהוא ראוי לאותו יחס מיוחד.
בהתאמה, הודאה על הנס היא ביטוי להכרה בכך שה' הראה לאדם יחס מיוחד. ההודאה היא למעשה הכרה בחובה הנובעת מהנס. האדם מודה בכך שנעשה לו נס, והוא מבקש להיות ראוי לכך ששם ה' יקרא עליו. וכן להפך, מי שאינו מודה על הנס, מתכחש לכך שהוא הוחרג באיזושהי צורה, ומראה שהוא אכן אינו ראוי לנס.
נמצא שמי שנעשה לו נס הדבר מחייב אותו להיזהר יותר בקידוש שם שמים, וככל שגדול הנס שנעשה לו, ככל שניכר יותר שהנס הוא ביטוי של התערבות אלוקית למענו, חובתו גדלה.
Photo by Diana Polekhina on Unsplash
