פרשת פרה אדומה מופיעה שלא במקומה לכאורה. היא אינה מתחברת לרצף האירועים של פרשת במדבר, ומקומה על פניו עם פרשות הטהרה של ספר ויקרא. כמו כן, יש לעיין מדוע היא זוכה לכינוי "חקת התורה", וכן בהמשך – "זאת התורה"; באיזה מובן פרשת פרה אדומה מאפיינת כל כך את "התורה", בה"א הידיעה?
ביחס לשאלת המקום, נראה כי פרשת חוקת מציינת את המעבר מדור המדבר לדור הנכנסים לארץ. בפרשה זו מופיעים חילופי המשמרות: הנהגת הדור הקודם, מרים ואהרן, מסתלקת לבית עולמה, ובה נגזר גם על משה שלא להיכנס לארץ. הדור הישן, דור המדבר, חולף והולך לו, ודור חדש בא לעולם, דור המבקש להיכנס לארץ. בהקשר זה, מתייחסת התורה למאפיין המובהק ביותר של החיים: המוות. מה שמאפיין את החיים, את החיוניות, הוא ההתחדשות. כלומר, ההימצאות של המוות מעניקה לחיים את אופיים. המיתה יוצרת את הדינמיקה של התחדשות החיים, במעבר מדור אחד שנעלם, לדור חדש שקם לתחיה.
מעבר זה דורש לימוד גדול: איך להתמודד עם המוות, עם אי-הנצחיות של החיים, עם ההתחדשות המתמדת שלהם? מצד אחד ניצבת הנטייה להיאחז בתפארת העבר, להתרפק עליה ולבקש להמשיך לדבוק בה – לשמר את העבר בכל מחיר. מצד שני, עומדת הנטייה להתעלם מהעבר ולשכוח אותו, או אפילו להתכחש לו ולתלות בו את חוליי ההווה – לצעוד לקראת "עידן חדש" תוך רמיסת העבר.
"התורה" מלמדת אותנו שההידבקות בעבר, במת, מטמאת. היא מושכת את האדם מטה, ויש להשתחרר ממנה. "זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים". אמנם, ההיטהרות מטומאה זו מתבצעת דווקא על ידי מי הנדה שהוכנו על ידי משה, המונחים למשמרת. דווקא ההידבקות בעבר, ב"משמרת", היא המטהרת.
לא קידמה ולא שמרנות
שתי פילוסופיות מנוגדות לוחמות ביניהם לאורך הדורות: הגישה השמרנית נאחזת בחכמת הדורות בתור בסיס איתן למוסר ולסדר החברתי, ואילו הגישה ה"פרוגרסיבית" מאמינה בקידמה ורואה בעבר מצב מקולקל שיש לתקנו לקראת עולם טוב יותר.
הוויכוח בין הגישות אינו נובע מנטיות נפש שונות בלבד, אלא הוא נטוע במחלוקת אפיסטמולוגית עמוקה. הגישה השמרנית סבורה כי אנו יכולים לדעת משהו על המציאות רק באמצעות תהליך למידה ארוך של ניסוי וטעיה. מתוך כך, היא סבורה שניתן להכיר את הסדר החברתי הטוב רק דרך היצמדות לחוכמת הדורות. זאת, בעוד הגישה הפרוגרסיבית מזהה איזו אמת נצחית שנמצאת אי שם, שאליה יש לשאוף. השאיפה לקדם את העולם לקראת מצב טוב יותר נשענת בהכרח על הכרה כלשהי של מציאות טובה יותר. הכרה זו אינה יכולה לנבוע מהניסיון, כיוון שאינה מסתמכת על העבר. היא חייבת להניח שיש לאדם גישה ישירה לתמונה מושלמת של הטוב, למרות שהוא לא חווה אותו אי-פעם.
הגישה הפרוגרסיבית זהה במוטיבציה ובאפיסטמולוגיה לפונדמנטליזם הדתי. בשני המקרים, האדם מונע מתמונה דמיונית של עולם מושלם, עולם שהוא לא ביקר בו, לא חווה אותו, אלא הוא נגיש לו רק באמצעות הדמיון שלו (שיש מכנים אותו "תבונה").
התורה מלמדת אותנו ש"חקת התורה" אינה זהה לאף אחת מגישות אלו. מצד אחד, בסיני נמסרה לעם ישראל דרך ההנהגה הנכונה. כלומר, דרך החיים היהודית אינה תוצר של תהליך למידה מצטבר הנשען על ניסוי וטעיה, אלא היא נמסרה לנו במלואה מסיני. מצד שני, אותה דרך נמסרת מדור לדור, ונשענת על זיכרון חוויתי:
רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך. יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחרב באמר ה' אלי הקהל לי את העם ואשמעם את דברי אשר ילמדון ליראה אתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון (דברים ד, ט-י).
כלומר, בניגוד לגישה השמרנית, התורה מציגה את עצמה כאמת שניתנה שלמה מסיני. התורה על כל כלליה ופרטותיה ניתנה למשה בסיני (סוטה לז, א; ברכות ה, א), כולל כל דבר קטן שעתיד תלמיד ותיק להורות (ירושלמי פאה ב, ד). מצד שני, בניגוד לגישה הפרוגרסיבית או הפונדמנטליסטית, התורה אינה אוטופיה דמיונית שלעולם לא התקיימה (ולעולם לא תתקיים אלא בדמיון הפורה של הוגיה), אלא דרך חיים הנמשכת מדור לדור. היא נשענת על זיכרון חי, ולא על דמיון.
אך הצרה היא שכאשר מת דור אחד וקם דור חדש, צריך לדעת להמשיך את המסורת בלי להישאר כבולים לטומאת המת של הדור הקודם. צריך לדעת איך למצוא את ההלכות הנשכחות בימי אבלו של משה ולהחזיר אותם בכוחות מחודשים (ראה תמורה טז, א). לשם כך, נדרשים מי הנידה המונחים במשמרת. הם מאפשרים להמשיך את מסורת הדורות הקודמים, מבלי להידבק במה שמת ועבר.
זו המלאכה הקשה שעליה נאמר: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (ראה במדבר רבה יט, ג). הדינמיקה של ההתחדשות אינה דבר שניתן לקבוע בו מסמרות. זהו הסוד של החיים, ההתחדשות שאינה נכתבת בספר, שאינה מושגית בחכמה. אבל כך עוברת התורה מדור לדור. משה קיבל תורה בסיני שלמה וחתומה, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים וכן הלאה והלאה, וכל אחד המשיך על פי דרכו את המסורת מסיני.
"אמר רב, בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי. אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כחו. כיון שהגיע [רבי עקיבא] לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: 'רבי מנין לך?'. אמר להן: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו [של משה]" (מנחות כט, ב).
