פרשתנו חוזרת על פרשת המרגלים ומספרת מחדש את עמדת ישראל ואת תשובת משה. ישראל מצדיקים את סירובם לעלות לארץ בהסתת המרגלים: "אנה אנחנו עלים אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו ערים גדלת ובצורת בשמים וגם בני ענקים ראינו שם". ועל זה עונה להם משה: "ובדבר הזה אינכם מאמינם בה' א'. ההלך לפניכם בדרך לתור לכם מקום לחנתכם באש לילה לראתכם בדרך אשר תלכו בה ובענן יומם".
כלומר, משה לא משתכנע מכך שהסיבה להתנהגותם היא "אחינו המסו את לבבנו" אלא מאשים אותם בחוסר אמונה, שהלא ה' הולך לפניהם יומם ולילה והיה להם לבטוח בו. אם אכן היו מאמינים בו, לא היו הם נכנעים לתעמולה התבוסתנית של המרגלים. ואכן, דור באי הארץ היה מוכן להילחם בעוג מלך הבשן, מבני הענקים, ולא ירא מפניו.
לעיתים קרובות, אנו נוטים להאשים את אמצעי התעמולה בכך שהציבור נסחף אחרי דעות רעות. אולם, חשוב להכיר שעם כל הרוע בשימוש ציני במניפולציות על ההמון, אי אפשר לתלות את הקלקלה בתעמולה בלבד. אי אפשר לומר שכולנו היינו הופכים לנאצים אם היינו חיים בגרמניה של הפיהרר. בסופו של דבר, מידת ההצלחה של התעמולה תלויה בנכונות הציבור לקבל את הדברים. רק מי שמגלה אהדה לגישה שבבסיס התעמולה ייכנע למסע הלחצים המניפולטיבי. כניעת הציבור לתעמולה מראה לפיכך על פגם בסיסי בו. וזהו שעונה משה לישראל: אל תאשימו את אחיכם – אתם אלו שאינכם מאמינים.
כמובן שהדברים אמורים כאשר הציבור באמת מקבל את התעמולה ולא כאשר מיעוט קטן ורועש מתיימר לייצג את הציבור. לפעמים קשה לצופה מן הצד לדעת האם הרעש שהוא שומע הוא קול הציבור, או שאלו שלש מאות שופרות ולפידים וכדים, שמייצרים אשליה של מחנה גדול.
Photo by William White on Unsplash
כאשר במחנה שלם בקושי קמים מי שמגנים מעשי אלימות למיניהם מצד אותו מחנה אז יש לנו בעיה לא רק עם מיעוט קטן בתוכו. גם אני לא קונה את זה שהשמאל הם אוסף אנשים חסרי אחריות ומודעות למעשיהם שצריך כאילו לרחם עליהם ככאלו וזה "רק כמה קיצוניים שמפעילים אותם".