בפרשתנו חוזר משה ומזהיר את ישראל שירושת הארץ וישיבתה תלויים בעשיית מצוות ה'. לכאורה, משימה פשוטה. כל מה שישראל צריכים לעשות הוא לשמור את המצוות, ומובטח להם חיים טובים בארץ שהם באים לרשתה. אולם בפועל, מסיבות כאלו ואחרות, האדם מתקשה לשמור את מצוות ה'. אפילו במדבר, ישראל התקשו לשמור את מצוות ה': "זכר אל תשכח את אשר הקצפת את ה' א' במדבר למן היום אשר יצאת מארץ מצרים עד באכם עד המקום הזה ממרים הייתם עם ה'". וקל וחומר בבואם לארץ: "פן תאכל ושבעת ובתים טבים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה: ורם לבבך ושכחת את ה' א' המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים".
אפשר להאריך ולנתח את הסיבות השונות שמביאות את האדם להמרות את פי ה', ולנסות להתמודד עם כל אחת מהן בנפרד: ניסיון העושר וניסיון העוני, התמודדות עם השפעות זרות, וקשיות לב פנימית ועוד ועוד. בפרשתנו, מציע משה לישראל דרך אחת, כללית, שתציל את האדם מלעבור על אחת ממצות ה': יראה: "ועתה ישראל מה ה' א' שאל מעמך כי אם ליראה את ה' א' ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את ה' א' בכל לבבך ובכל נפשך. לשמר את מצות ה' ואת חקתיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך". היראה היא מפתח אחד שמחזיק יחד את המצוות כולם. מי שירא את ה' מובטח לו שילך בדרכיו. אם האדם ירא, כלומר מבקש לעשות את הטוב והישר בעיני ה', הרי שמובטח לו שהוא ישמור את מצוותיו וחוקותיו. ודבר זה נתון בידי האדם, כמו שאומרים חז"ל: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". יש כל מיני נסיבות חיים שמטות את האדם מדרך ה'. אולם, יראת שמים אינה מושפעת מנסיבות אלו: ההתכוונות הפנימית לעשות את רצון ה' נמצאת תמיד בידים שלו.
נכון אמנם שגם כאשר האדם מבקש לעשות את הישר והטוב בעיני ה' הוא עלול לטעות. אולם, אפילו לגבי חטאו של משה ואהרן נאמר: "יען לא האמנתם בי להקדשני", כלומר, הכתוב תולה את הטעות שלהם בחוסר אמונה, שניתן להבינו גם כחוסר יראה. בסופו של יום, גם טעות היא תוצאה של שיקול זר, מעבר לעשיית רצון ה', המביאה את האדם לטעות. אך אם הרצון של האדם נותר טהור, לעשות רצונו ית' בלבד, ללא שום שיקול זר, הוא לא יבוא לידי טעות.
ניתן כמובן לשאול: אם היראה היא מידה כל כך קשה להשגה, שאפילו משה רבינו לא עמד בה בטהרתה, מה הועיל משה בכך שהוא מכוון את ישראל ליראה: ערבך ערבא צריך. שהרי היראה עצמה היא דבר שברירי, ומי יבטיח שרצון האדם יוותר טהור וכל כוונתו תהיה רק לשם שמים? וכבר אמרו על כך חז"ל: "אטו יראה מילתא זוטרתא היא"? מה הועלנו בכך שאנו אומרים "מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה" – הלא היראה עצמה קשה להשגה בדיוק כמו הנאמנות לשמירת מצוות. ואכן, היראה עצמה היא עניין הטעון לימוד מרובה: "הן יראת ה' היא חכמה", "ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה". יראה אינה תלויה ברצון טוב בלבד, אלא היא דורשת עבודה של האדם.
עם זאת, מה שמשה מבקש לעשות כאן הוא להעמיד את התורה על יסוד אחד. הוא אומר לישראל: יש אמנם מכשולים רבים, נסיבות חיים שונות ומשונות שעלולות להטות אתכם מהדרך ולגרום לכם להפר את המצווה. ואתם עלולים לחשוב: איך נינצל מכל זאת – הלא איננו יכולים להתמודד עם דברים כה רבים? לפיכך אומר להם משה שלמעשה כל מה שה' מבקש הוא לירא אותו, וכך, אם האדם יכוון את כל מעייניו ליראה את ה', הוא יצליח להתמודד עם כל האתגרים שבדרך, ולעשות את רצונו.
מאוחר יותר מצאנו שכך התבטא גם חבקוק, שכדברי חז"ל, "העמידם על אחת": "ויענני ה' ויאמר כתוב חזון ובאר על הלחות למען ירוץ קורא בו. כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר. הנה עפלה לא ישרה נפשו בו וצדיק באמונתו יחיה".
Photo by regularguy.eth on Unsplash
הדברים נכונים ופשוטים אך לענ"ד על השאלה המרכזית לא ניתן מענה, שכן גם לאחר ידיעת היסוד של 'יראת ה" אנו הרי יודעים שאין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא, הוי אומר שגופא 'היראת ה' לא מספיק פועלת, ולא מדובר על חטא מתוך טעות, אלא על חטאים שקורים כמעט לכל גם מי שהוא ירא ה'. לכן לענ"ד הבעיה, שאלה, בעינה עומדת.