פרשות קדושים ואמור מתמקדות במצוות הקדושה.
גישה רווחת רואה בהנהגת הקדושה מסלול המביא את האדם לידי דבקות, קרבת אלהים. לפי גישה זו, מטרת מצוות הקדושה היא החיבור כביכול לה'. אולם, נראה שהתורה מבינה זאת הפוך. הנהגות הקדושה הם נגזרת של היותו של האדם קדוש. הכהנים קדושים, ולכן עליהם לנהוג בהנהגות מסוימות הנובעות מדרגת הקדושה שלהם. ישראל קדושים, ולכן עליהם לנהוג בהנהגות מסוימות בהתאם לדרגת הקדושה שלהם. הקדושה מחייבת את ההנהגה, ולא ההנהגה מביאה לידי קדושה.
לפי גישה זו, הקדושה היא תוצאה של העובדה שה' בחר בנו וקידש אותנו. הקב"ה קרבנו לעבודתו ולפיכך אנו עם קדוש. הנהגות הקדושה נדרשות מאתנו כמו הנהגות הנדרשות מבן של מלך, שאינו יכול להתנהג כשאר האדם אלא עליו לנהוג בדרך מלכים. כך גם ישראל, כיוון שהם עם קדוש עליהם לנהוג בהנהגות מתאימות. אם הם לא ינהגו בהם, הם עדיין ישארו קדושים, אולם הם יחללו חלילה את שם ה' הנקרא עליהם.
חשוב לי להדגיש זאת כדי להבהיר שהתורה אינה עוסקת בתיקון האדם ובתיקון העולם. היא אינה ספר הדרכה כיצד להתעלות למדרגות עליונות עבור אדם המשתוקק לקרבת אלוקים או חיי עולם הבא.
התורה מגדירה מיהו האדם הישראלי ומה מחייב אותו. הנהגות אלו אינם הדרכות כיצד להשיג מעלה כלשהיא אלא הנהגה בסיסית של אדם מישראל, הנדרשת ממנו מעצם העבודה שהוא חלק מעם ה'. זאת בדיוק כמו שהנהגות הקדושה של הכהנים נדרשות מהם מעצם העובדה שהם משרתים במקדש ה'.
"ועתה ישראל מה ה' א' שאל מעמך כי אם ליראה את ה' א' ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את ה' א' בכל לבבך ובכל נפשך. לשמר את מצות ה' ואת חקתיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך"
תמונה: דוד שי Wikimedia Commons
