"וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כשית ויטש אלוה עשהו וינבל צור ישעתו"
אחת הפרדוקסים הטרגיים של הקיום האנושי היא שכאשר אדם נאבק על קיומו אין לו פנאי ויכולת לעסוק בנעלה ובנשגב, אך כאשר יש לו רווחה ופנאי הוא נתפס דווקא להבל ושטות. אם היה נדרש להזיע בשביל להשיג לחם, לא היו אוחזים בו רעיונות תעתועים.
ובספרי על פסוק זה אמרו חז"ל:
וישמן ישורון ויבעט – לפי שבען – מורדים; וכן אתה מוצא באנשי דור המבול, שלא מרדו לפני המקום אלא מתוך מאכל ומשתה ומתוך שלוה. מה נאמר בהן? בתיהם שלום מפחד; וכן מצינו באנשי סדום, שלא מרדו לפני המקום אלא מתוך מאכל ומתוך משקה ומתוך שלוה, וכן הוא אומר חי אני נאם ה' אם עשתה סדום אחותך; וכן באנשי מגדל, שלא מרדו לפני המקום אלא מתוך מאכל ומתוך משקה ומתוך שלוה. וכן הוא אומר ויהי כל הארץ שפה אחת; וכן אתה מוצא באנשי דור המדבר, שלא מרדו לפני הקב"ה אלא מתוך מאכל ומשתה, שנאמר: וישב העם לאכול ושתה, מה נאמר בהם? סרו מהר מן הדרך.
כך היא דרכו של עולם: בכל שעה שלב האדם מתפנה מעיסוק במלחמת הקיום, מתחיל הוא לרדוף אחר רעיונות מסוכנים שנדמים בעיניו נעלים. הוא מתחיל לפנטז על שוויון ואחווה, על צדק חברתי, על עולם ללא עוול וללא עוני שבו יש רק מן היפה והנשגב. המצוות המעשיות של היומיום, כמו תפילין ושמירת שבת וכשרות נדמות בעיניו לטפלות. החובות הבסיסיות של החברה, כמו כיבוד הורים ומורים, זהירות מניאוף וכבוד לממון הזולת, נראות בעיניו עיסוק בזוטות. הוא סבור כי הוא מעל קטנות אלו – הוא עסוק בתיקון העולם כולו ואינו יכול להגביל עצמו בכגון דא.
האדם ניחן ביכולות גדולות ואתם בשאיפות גדולות: "ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו". הסיבה שבשעת העושר דעתו מתחילה להשתבש עליו היא הנטייה האנושית אחר החיצוניות השטחית, אחר מראה העיניים. כבר בגן עדן, האדם נפל ממצבו המושלם משום שנטה אחר פרי העץ שהוא "תאווה לעינים". האדם מעדיף את הרעיונות הגדולים שנשמעים יפה על פני הפרטים הקטנים, שלא תמיד נוצצים כל כך, אך בלעדיהם לא ניתן להתקיים.
נטייה זו מביאה אותו להיתפס לרעיונות תעתועים המביאים עליו לבסוף חורבן, ובעקבותיו, הוא נדרש שוב להזיע ולעמול ולהיאבק על קיומו, ומתוך כך זונח את רעיונות ההבל, זוכה לשפע, וחוזר חלילה.
Photo by vonMitzscha on Unsplash
