מוסריות של קדושה

ישנן שני אופנים שבהם האדם לומד כיצד להתנהג, התבוננות במעשיהם של אחרים או קול מצפונו הפנימי.

מצד אחד, אדם לומד באמצעות השוואה וחיקוי. הוא מתבונן בעולם ורואה שישנם אנשים שמעשיהם מוצאים חן בעיניו והוא רוצה להידמות להם, וישנם אחרים שמעשיהם מעוררים בו דחייה ותיעוב, והוא רוצה להתרחק ולהתבדל  מהם. אילו לא ניתנה תורה, אומרים חז"ל, היינו לומדים צניעות מחתול וגזל מנמלה (עירובין ק, ב). אבל גם לאחר שניתנה תורה, אנו מצווים שלא לחקות באופן אוטומטי את מעשיהם של אחרים, אלא אדרבא, אנו צריכים להתנהג כמו בני חורין, בעלי עצמאות, שישנם מעשים שגורמים להם דווקא להתרחק: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו". המעשים של ארץ מצרים וארץ כנען אמורים לעורר בנו מיאוס ודחייה, ולכוון את התנהגותנו אל ההפך מהם.

אולם, על אף שההתרחקות מהאחר דורשת מידה מסוימת של חירות ועצמאות, היא עדיין אינה בדרגת מוסר כליות. האדם עדיין מגיב לגירויים חיצוניים. ההתנהגות שלו היא אימפולסיבית, תגובתית, ולא נובעת מתוך מצפן פנימי. אולם, יש דרגה גבוהה יותר של מוסריות, שבה התחושה הפנימית של האדם אומרת לו שהתנהגות מסוימת אינה ראויה. מצפן פנימי זה אינו מופעל רק כאשר האדם פוגש את האחר, החוטא, בשפלותו, אלא הטהרה הפנימית שלו מנחה אותו בקולה הפנימי הובקע מתוך כליותיו. התגובה של הדחיה החיצונית מופיעה אצל האדם בתור "איני רוצה להיות פרימיטיבי או שפל כמותו". קול זה אינו קול פנימי אלא יחסי. הרצון המוסרי של האדם מתעורר רק במפגש עם האחר ומתוך הצורך להתבדל ממנו. לעומת זאת, המצפן הפנימי אינו זקוק ליחס אל האחר, אלא הוא נובע מהעמידה העצמית הבוגרת של האדם.

כיצד מגיע האדם לדרגה מוסרית גבוהה זו? האם הוא יכול למצוא את הקול המוסרי בתוך עצמו ללא לכוון עצמו לגבוה, כמו שחשבו כמה פילוסופים, שהמוסר מגיע מתוך חירותו של האדם? חלילה. יוהרה זו אינה מביאה לידי מוסריות אלא לידי רשעות וכפירה. ההגעה למדרגה המסורית הגבוהה דורשת שני תנאים, ניסיון להידמות לקב"ה ותרגול מתמיד.

המוסריות אינה יצירה של האדם. היא אולי טמונה בכליותיו, אבל רק אם הוא מכוון אותן לשמיעת דבר ה': "והתקדשתם והייתם קדשים כי אני ה' אלהיכם". האדם חייב לנסות להידמות לקונו, לשוות לנגד עיניו "אב טיפוס" טהור ועליון של התנהגות מוסרית אידיאלית, ורק כך הוא הופך לדמות מוסרית שלמה הראויה לתואר "צלם אלהים".

בכך יש אולי צד חיצוני מסוים, הוא משווה לנגד עיניו אידיאל חיצוני שהוא מבקש להידמות לו. אולם, הפעולה של האדם בכך אינה אימפולסיבית, תגובתית, אלא הוא הופך עצמו ליצור מוסרי באמצעות חיקוי מעשיו של הקב"ה. הפעולה המוסרית שלו אינה לצורך התבדלות מהאחר, אלא לצורך התאמה לאידיאל העצמי של "צלם אלהים". ללא האידיאל החיצוני הקדוש, שאיפתו להיות סוכן מוסרי אוטונומי תהיה חסרת צורה ומשמעות, וגרוע מכך, היא תביא אותו למעשים נוראים. האדם ללא הקב"ה הוא יצור נמוך ושפל. רק צלם אלהים הטבוע בו הופך אותו מחומר עכור לאדם קדוש.

כפועל יוצא מכך, הפיכת האדם ליצור מוסרי תלויה בתרגול. הוא צריך לפעול על פי התדמית שהציב לעצמו עד שהיא הופכת לחלק מהווייתו. הכוונה בלבד אינה מספיקה. האדם אינו "סוכן מוסרי" מעצם היותו סובייקט המתכוון לפעולה מוסרית. הוא חייב לתרגל בפועל פעילות מוסרית, ורק כך הוא מטביע את עצמו בדמות קונו והופך להיות אדם קדוש.

באמצעות התרגול, הוא מגיע לשלב שבו כל מעשה הנוגד לדרך הקדושה מתועב בעיניו, גם אם הוא לא רואה אותו אצל האחר, שממנו הוא מעוניין להתבדל.

הדרך הראשונה המובילה לתהנהגות מוסרית, של ההתבדלות מהאחר, באה לידי ביטוי בפרשת אחרי מות. היא מייצגת את השלב הבוסרי בהתפתחות האדם, כאשר המוסריות שלו באה לידי ביטוי רק ברצון שלו להיבדל מהאחר. הרצון בבידול מובילה בתורה לשאיפה גבוהה יותר, להפוך ליצור מוסרי עצמאי. שאיפה זו מביאה את האדם לשוות לנגד עיניו את הקדושה כמודל לחיקוי, עד שבאמצעות התרגול הוא עצמו הופך לאדם קדוש, ומעשים מגונים נוגדים את עצמותו הפנימית, והוא מוקיע אותם מתוכו בהרגשה פנימית עמוקה.

"ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אתם ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה. ולא תלכו בחקת הגוי אשר אני משלח מפניכם כי את כל אלה עשו ואקץ בם. ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אתה ארץ זבת חלב ודבש אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים. והבדלתם בין הבהמה הטהרה לטמאה ובין העוף הטמא לטהר ולא תשקצו את נפשתיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא. והייתם לי קדשים כי קדוש אני ה' ואבדל אתכם מן העמים להיות לי."

Photo by wang binghua on Unsplash