בני אהרן מתו משום שהביאו אש של קדושה שלא ציוה ה'. לפיכך, אחרי מות בני אהרן מרחיבה התורה על היחס הנכון לקדושה ועל החובה להיות קדושים. פרשת אחרי-מות מדריכה איך נכון לגשת אל הקודש, ופרשת קדושים מפרטת את החובות הנגזרות מהקדושה.
אולם, בין לבין, בין מות בני אהרן לפרשת "אחרי מות בני אהרן" ישנו פרק ארוך של הלכות טומאה וטהרה. כך שהתורה הקדימה את הטהרה לצווי על הקדושה.
טעם הדבר נאמר בפירוש בסוף פרשת מצורע: "והזרתם את־בני־ישראל מטמאתם ולא ימתו בטמאתם בטמאם את־משכני אשר בתוכם". אסור לטמא את הקודש. הטהרה היא התנאי של הקדושה.
טהרה מזוהה עם אחידות, חוסר ערבוב. אפילו כאשר הטומאה "בטהרתה" יש בה ממד של טהרה; "כולו הפך לבן טהור הוא" ודווקא "וביום הראות בו בשר חי יטמא".
המקדש, בית ה', הוא הלב של הקיום הלאומי של ישראל. עובדה זו יוצרת משיכה עוצמתית אל הקודש אצל ישראל. אולם, הקודש הוא כוח מסוכן, כאשר נעשה בו שימוש לא נכון. האדם עלול להקריב אש זרה אשר לא ציווה ה'; אש זרה העלולה להצית לבבות; אש זרה של שליחות קדושה הפורצת גבולות ומתירה איסורים.
כדי למנוע מצב מסוכן זה הציבה התורה כמה מחסומים סביב הקודש והמקדש. המחסום הראשון הוא שלא להיכנס למקדש שתויי יין והשני הוא זהירות מטומאה. הראשון בא למנוע הסרת מחסומים. השני באה למנוע ערבוב, להתנות את הגישה אל הקודש בטהרה.
מי שרוצה להתקרב אל הקודש, לפעול עם אש של קדושה, חייב לעשות זאת מתוך טהרה. אסור שיהיה איזה צד של ערבוב בדעתו, שלולא זאת, הוא עלול לומר לרע טוב ולטוב רע, ולעשות חלילה שימוש לרעה באש של הקדושה.
Photo by Stella Mariz Abayhon on Unsplash
