צריך עיון > בין הסדרים > האופי המוסרי הציבורי

האופי המוסרי הציבורי

--
הרב דוד לוי ר"מ בישיבה, מחבר ספרי "דרך דוד"

פרשת כי תבא מלמדת כיצד לעצב את האופי המוסרי של הציבור

פרשת כי תבא תש"פ

פרשת כי תבא עוסקת בהכנות האחרונות לקראת הכניסה לארץ, ונותנת הדרכה מעשית לאותם רגעי דמדומים בין סיום המלחמה להתחלת ההתיישבות. לפני שכל אחד מניח את נשקו ומתפזר לביתו ונחלתו, עוצרת התורה ומבקשת מהעם להעמיד את הברכה והקללה על הר גריזים והר עיבל. מטרת פעולה זו היא ליצור אופי ציבורי שישמור על הצביון של העם.

הפעילות המוסרית של אנשים מתנהלת על פי תכתיבי החברה שבה הם חיים. כשם שהבית שבו אדם גדל משפיע על אופיו ועל ההתנהלות הפרטית שלו, כך הציבור שאליו הוא משתייך קובע את האופי המוסרי שלו. מעבר לכללים הקבועים בחוק, לכל חברה יש איזשהו "אופי מוסרי". אופי זה מתייחס לאופן שבו אנשים נהוגים בחוק במקרים שאינם חוששים מעונש ולאופן שבו הם נוהגים בסיטואציות חברתיות שאינם קבועות בחוק. במילים אחרות, האופי המוסרי משפיע על "דברים שבסתר" – על התנהלות מוסרית במקרים שאינם יכולים להגיע לבית המשפט.

האופי המוסרי הציבורי בא לידי ביטוי בשלשה פרמטרים: המסורת, האווירה הציבורית, והשאיפה הציבורית – המסורת המוסרית של העבר, האווירה המוסרית בפועל בחברה והשאיפות הציבוריות, כלומר דימוי של העתיד לבוא לאור התנהגות מוסרית כזו או אחרת. אנחנו יכולים לראות את פרמטרים אלו בפעולה עד ימינו אנו. כאשר מישהו מנסה להוכיח את הציבור על התנהגות מוסרית פסולה הוא יפנה לעבר – לדמויות המוסריות שהציבור מעריץ ולדוגמא של דורות קודמים, לרגש המוסרי בהווה – "איך יכול להיות שקורה כזה מעשה מזעזע בקרבנו", ולעתיד – "אם הציבור ימשיך בהתנהגות זו, החברה שלנו תתמוטט בעוד דור או שנים".

פרשת כי תבא מתייחסת לשלשת פרמטרים אלו. התורה מצווה על פעולות שיסייעו לכוון את הציבור אל האופי המוסרי הראוי, באמצעות חקיקת המסורת, יצירת אווירה ציבורית, והתראה מפני השלכות התנהגות מוסרית פסולה.

הפעולה הראשונה, היא קאנוניזציה ברורה של המסורת. עם הכניסה לארץ, נצטוו ישראל להקים אבנים שעליהם כתובה כל התורה, כל הנרטיב המוסרי ההיסטורי של ישראל:

והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך, והקמת לך אבנים גדלות ושדת אתם בשיד. וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך, למען אשר תבא אל הארץ אשר ה' א' נתן לך ארץ זבת חלב ודבש כאשר דבר ה' אלהי אבתיך לך.

כתיבה זו מבססת את תמונת המסורת התורנית. אבנים אלו הן כעין "אנדרטה" המצהירה מהי המסורת שלאורה העם מכוון את דרכו.

בהמשך, מתבקשים ישראל להתאסף יחד ולכונן במעמד דרמטי את האווירה המוסרית הרצויה. בני ישראל מתאספים לשבטיהם בין שני הרים נישאים, חציים על הר אחד והחצי השני על הר אחר והלווים ביניהם בעמק. וכך, בטקס רב רושם, קוראים הלווים בקול רם את רשימת הארורים שמתייחסים לדברים הנעשים בסתר, כדי לבסס את האווירה הציבורית הסולדת ומוקיעה מעשים אלו, ומברכת על העדרם. באמצעות כך, משתררת אווירה ציבורית שמעשים אלא לא יעשו אפילו בסתר. מעשים אלו מעוררים סלידה קולקטיבית, כך שאדם לא יחשוב אפילו לנהוג כך.

למען ביסוס השאיפה הציבורית, נותנת התורה תיאור חי ומפורט של תוצאות השמיעה בקול ה', כלומר לאן מובילה הנהגה מוסרית ראויה, וכן את תמונת התשליל שלה, לאן תוביל חלילה הנהגה מקולקלת.

באופן דומה, גם בשיבת ציון בימי עזרא ונחמיה, נעשו פעולות דומות לחיזוק האופי המוסרי הציבורי.  בספר נחמיה מסופר על מעמד דומה של כריתת ברית באלה ושבועה לשמור את מצוות ה', שאותו קיימו שבי ציון.  "מחזיקים על אחיהם אדיריהם ובאים באלה ובשבועה ללכת בתורת האלהים אשר נתנה ביד משה עבד האלהים ולשמור ולעשות את כל מצות ה' אדנינו ומשפטיו וחקיו" (נחמיה י, ל). האלה מתייחסת לאופן שבו העם רואה את תוצאות ההתנהגות הלא מוסרית, כמו "אלות הברית" בפרשתנו, המציגות בפני הציבור לאן מובילים מעשיהם. השבועה היא ההתחייבות הציבורית הקובעת הרגש הציבורי לגבי מה שמקובל ומה שדחוי, בדומה למעמד הברכות והקללות על הר גריזים והר עיבל.

כאשר אנו מבקשים אפוא לעצב ציבור הראוי להיקרא בשם ה', אנו צריכים לתת את הדעת על שלשת פרמטרים אלו.

 

תמונה: Photo by Rob Curran on Unsplash

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל