"אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרת את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב"
ניתן לפרש את הברכות והקללות שבפרשתנו בתור גמול – שכר ועונש. מי שהולך בדרך ה' זוכה לגמול המתואר בפרשה (דווקא בעולם הזה!) ומי שממרה את פי ה' מקבל את העונש. ההיגיון מאחורי הנהגת שכר ועונש ניתן לכמה דרכי הסבר. ניתן לראות בשכר ביטוי של שמחה של האל על כך שמקיימים את דבריו ובעונש ביטוי של כעס על המראתו; ניתן לראות בגמול גם תמורה: השכר הוא ביטוי לתיקונו של האדם והעונש הוא ביטוי לקלקולו; ניתן לראות בהם גם כלי חינוכי, כאב המחנך את ילדיו בשיטת "המקל והגזר".
אולם, דומני שכל הסברים אלו, גם אם יש בהם מידה מסוימת של אמת כלפי הנהגת ה' את ברואיו, אינם קשורים למה שנאמר בפרשתנו. הברכה והקללה בפרשה הם חלק מהברית. הברכות אינן שכר על מעשים טובים והקללות אינן עונש על מעשים רעים, אלא אלו ואלו קשורים לברית. ישראל כורתים ברית עם הקב"ה, והתנאים שלה הם שאם יתנהגו כפי דרישות הברית, ה' יתנהג אתם כמפורט בברכות ואם יפרו את הברית – יתנהל אתם כמפורט בקללות.
הנושא של ברית זו הוא הסכמת ישראל להיות עם ה', ככתוב: "את ה' האמרת היום להיות לך לא' וללכת בדרכיו ולשמר חקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמע בקלו. וה' האמירך היום להיות לו לעם סגלה כאשר דבר לך ולשמר כל מצותיו. ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיתך עם קדש לה' א' כאשר דבר".
משמעות הברית היא שישראל מייצגים את ה' בעולם, ולפיכך, עליהם להתנהג בדרך ה', בהנהגה אלוקית. כאשר הם שומרים את הברית, ראוי להתנהג אתם בהנהגה אלוקית בברכה והצלחה בכל, שיהיה ניכר לכל שראוי ללכת בדרך ה': "יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך כי תשמר את מצות ה' א' והלכת בדרכיו. וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". וכאשר חלילה מפירים ישראל את הברית יש בדבר חילול ה' שיאמרו "ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו".
הברכות אינם אפוא גמול על מעשים טובים, אלא הנהגה של הקב"ה עם שומרי בריתו, כמו שאמר לאברהם אבינו "והיה ברכה". בכך ששומרי בריתו של הקב"ה מתברכים, מתגלה בעולם כי ראוי לשמור על דרך ה'. כיוצא בו, הקללות הן תגובה של הקב"ה לבגידה באמונו, להפרת הברית. הן אינן גמול על עצם המעשים הרעים שעשו ישראל, שהרי עצם הגמול על פשעים אינו מיוחד לישראל אלא הקב"ה נפרע מהרשעים בכל מקום שהם. הקללות הם פועל יוצא של הברית שכרתו ישראל עם הקב"ה, שבעקבותיה הם מייצגים את שמו בעולם. אם הם בוגדים בו ומפירים את בריתו, הם מחללים את שמו בכך. על ברית זו נאמרו הקללות והברכות בפרשתנו.
שנזכה כולנו שתחל שנה וברכותיה.
Photo by Pawel Czerwinski on Unsplash
דרך להצלחה בשמירת הברית – הצילה מאות בחורים:
בס"ד
עומק הידיעה שהתורה מבטיחה לאדם שהוא תמיד יוכל לעסוק בה, ככל שירצה
התנאי לכך שהסברה תעבוד: מיקום התורה ומושגיה בנפש האדם – בחלק העמוק ביותר. אם התורה לא ממוקמת שם, הדבר עלול לגרום לנפילה.
טיעוני תמך לסברה:
לולא היינו צריכים לעשות דברים נוספים חוץ מללמוד, היינו רק לומדים (ומקיימים מצוות ומתפללים). כל צורך האדם בדברים אחרים, כגון אכילה, שינה, פעילות גופנית, התרעננות, וכד' נובע רק מגריעות הקיימת באדם.
טיעון זה מפקיע מהיצה"ר את הזכות לתקוף את האדם. ואם נתמה ונשאל 'האמנם אכן הופקעה מהיצר הזכות לתקוף?', נשיב שאילו הייתה לו הזכות לתקוף למרות הטיעון הנ"ל, לא היה נמצא מי שמסוגל להימנע מנפילה.
הדבר היחיד שיהודי יכול להתייחס אליו ברצינות הוא לימוד תורה. שהרי כל הלימודים האחרים בעולם תלויים בעוה"ז, ואילו התורה והעיסוק בה אינם תלויים בו. כמו"כ, העיסוק בתורה הוא תמיד מוצדק: תמיד יהיה מוצדק לימוד של דבר אחד מן התורה מס' פעמים, ותמיד יהיה מוצדק לימוד של דברים רבים מן התורה פעם אחת. לעומת זאת, הלימוד של דברים שאינם תורה או העיסוק בדברים אלו תמיד יהיו תלויים בתנאי העוה"ז, ואינם נצחיים.
עניינים נוספים:
הסברה מועילה למצב של 'רוח שטות'. מגיעים לכך מדיוק במשפט: דווקא התורה מבטיחה וכו', ולא מעשי ההתגרות ביצה"ר, שאינם מועילים לאדם לעוה"ב. כך חוזרת ההכרה במעשים, והאדם יוצא מהמצב הנ"ל.
במצבים קיצוניים שבהם כמעט מגיעים לכישלון מריצים בראש דברים מהגמ' (יתכן שדווקא דברי מחלוקת).
הסברה לא נועדה למלחמה ביצר אחר, האומר לאדם 'חטוא למרות שאתה יודע שמדובר בחטא' או האומר לו 'דמיין כאילו הנך עושה דברים בהיתר, שהרי 'ממה נפשך', אי"ה תוכל לעשות כן בעתיד'. יש להתרחק מאוד מהתגרות ביצר כזה.
דרושה, כמובן, סיעתא דשמיא באחיזה התמידית בסברה, ביחוד בעיתים בהן היצר תוקפני במיוחד. במצב רגיל, ההכרעה מתבצעת תוך כ- 15-10 דק' של ניתוח הסברה במחשבה והתעמקות בה. לאחר זמן זה היצר בד"כ נרגע ואינו תוקף למשך זמן ממושך.