בימים אלו, עומדים אנו בפתח השנה החדשה הבאה עלינו לטובה. בחידושה של שנה יש שניות: היא גם נקודת סוף וגם נקודת התחלה. בהתאם לכך, מקובל לראות בה הזדמנות לסגור את הגולל על חטאי העבר ולפתוח דף חדש מתוך שאיפה לטוב: "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה".
פעמים רבות, אנו חשים בראשית השנה רצון לשכוח: לשכוח את כל הדברים הקשים והלא-נעימים בשנה החולפת, ולהתחיל מחדש בראש נקי. אולם, בפרשתנו אנו מוצאים הדרכה שונה, כיצד להתייחס לעבר בנקודות ההתחלה והסיום.
פתיחת הפרשה מורכבת משני חלקים, הראשון מורה כיצד להתייחס לנקודת הראשית, והשני – לנקודת הסיום. הפרשה פותחת במקרא ביכורים, שהוא נקודת ראשית, כאשר מבכרים פירות השדה. משם היא ממשיכה לנקודת הסיום: ווידוי מעשר, כאשר מסלקים מהבית את כל הפירות שלא עישר האדם במשך שלש שנים.
מקרא ביכורים, נקודת הזינוק של העונה החקלאית, אינו פותח בתקווה ערטילאית לטוב. האדם אינו מביא את פרי הביכורים ומכריז על פתיחת דף חדש ונקי, אלא אדרבא, הוא נקרא להיזכר בעבר. במקרא ביכורים האדם חוזר אל ההיסטוריה שלו ואל מה שהביאו עד הלום, עד מצב שבו הוא יכול להנות מפירות הארץ.
הכרה זו אינה נעשית מתוך שכחה של קשיי הדרך אלא דווקא מתוך זכירתם. האדם נזכר בכל המהמורות והקשיים שנפלו בחלקו, ומתוכם הוא מגיע להכרת תודה והכרת הטוב: הכרת תודה לקב"ה והכרה בטובת הפירות. כך ש"ראשית" זו אינה התחלה חדשה המנותקת מן העבר, אלא המשך רציף שלו. רק מתוך הכרה מלאה של העבר יכול האדם לשמוח ולשתף אחרים בשמחתו. "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך".
לאחר ששמח האדם בכל אשר ניתן לו, מגיע זמן הבחינה – וידוי המעשר. הבחינה היא כיצד נהג האדם במה שניתן לו כדי לשמוח בו.
אנחנו רגילים לראות את הווידוי בתור הכאה על חטא, אך בווידוי מעשר אנחנו מוצאים סוג אחר של הודאה: וידוא שהאדם התנהג כדין. ווידוי מעשר הוא סוג של מבחן, שבו האדם נדרש לסמן ווי על התנהגות נאותה – עשיתי כך וכך, לא עשיתי כך כך. הוא עובר על רשימה, מעין צ'ק ליסט שמציין כל מה שהיה עליו לעשות, ובודק שבאמת עמד במשימה. אנו למדים מכך כי כאשר מסיימים עניין כלשהו, הווידוי נועד לוודא שאכן עשינו כל מה שהיה מוטל עלינו. איננו מנסים לברוח מהעבר ולפתוח דף חדש, אלא אנחנו דווקא זוכרים.
בסיום הווידוי, לאחר שהאדם מוודא שאכן עבר את המבחן והתנהג כהוגן, הוא נושא תפילה לעתיד: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו ארץ זבת חלב ודבש". מתוך ההכרה של "עשינו את המוטל עלינו", הוא מבקש: "אף אתה עשה מה שהבטחתנו".
אולם, מה קורה כאשר איננו עושים את המוטל עלינו חלילה?
במקרה זה, איננו מתאמצים לשכוח, אלא פונים אל החסד הנובע מתוך הזיכרון. זאת ניתן ללמוד מתוך תפילת יעקב אבינו בברחו מפני עשו: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות. הצילני נא מיד אחי מיד עשו". יעקב אומר כי אף על פי שלא הייתי ראוי לכל החסדים שעשית אתי, בכל זאת היית עמי, ואני מבקש שתמשיך בכך. ניתן לראות במקרא ביכורים גישה דומה. אנו מזכירים את כל החסדים שה' עשה עמנו, שהציל אותנו מהמצב האומלל שבו היינו שרויים. הכרה זו היא הכרה בכך שהטוב המגיע לנו הוא חסד, ולאו דווקא מה שמגיע לנו בזכות.
נמצינו למדים אפוא כי בפתח השנה החדשה צריך לזכור ולהזכיר את העבר, אולם צריך להיזכר בו מתוך מבט של חסד, ולא מתוך מבט של דין. מתוך כך, נהוג כי בראש השנה איננו מזכירים חטאים, אלא משתדלים לראות רק את הדברים הטובים והחיובים שיש לנו, כדי לפתוח את השנה מתוך הכרת תודה והכרת הטוב. רק לאחר נקודת הזינוק של הפתיחה, בעשרת ימי תשובה, אנו בוחנים את מעשינו בקפידה, ועושים את חשבון הסיום.
"ויאמר נחמיה הוא התרשתא ועזרא הכהן הספר והלוים המבינים את העם לכל העם היום קדש הוא ליהוה אלהיכם אל תתאבלו ואל תבכו כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה: ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות יהוה היא מעזכם: והלוים מחשים לכל העם לאמר הסו כי היום קדש ואל תעצבו: וילכו כל העם לאכל ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם".
