"כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרחים או ביצים והאם רבצת על האפרחים או על הביצים לא תקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים"
לכאורה טעם מצוות שילוח הקן הוא רחמים על האם, שלא תראה שלוקחים בניה. אמנם, במשנה בברכות מלמדים חז"ל כי "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך … משתקין אותו". ואכן, הפסוק עצמו נותן טעם במצווה ואומר: "למען יטב לך והארכת ימים".
המצוות אינן הגשמת מטרותיו של הקב"ה בעולם. הקב"ה יכול להסתדר גם בלי האדם לצורך הגשמת מטרותיו. מטרת המצוות תיקון האדם, "לצרף בהן את הבריות". מצוות שילוח הקן מחנכת את האדם שלא לפעול באכזריות.
הבנה זו מסבירה מדוע נענש רבי על יחסו לעגלה שהובלה לשחיטה: "ההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי וקא בכי אמר ליה זיל לכך נוצרת אמרי הואיל ולא קא מרחם ליתו עליה יסורין" (בבא מציעא פה, א). עגלה שהובלה לשחיטה רצה לתוך חיקו של רבי, והוא שילח אותה מעל פניו באמירה "לכך נוצרת", ולפיכך, נענש ובאו עליו יסורין.
רבי צדק באומרו "לכך נוצרת". לאחר המבול, האדם נכנס לשרשרת המזון, וכמו שבעלי חיים אוכלים בעלי חיים אחרים, גם האדם התחיל לאכול בשר. אולם, למרות שאין אכזריות בעצם העובדה שהאדם ניזון מבעלי חיים, היה לרבי לגלות חמלה באותה סיטואציה. זו הייתה חובתו האנושית – לא משום שהעגל ראוי לכך, אלא משום שהוא מצווה בכך.
אי-הבנה של הבחנה זו עלולה לגרור אכזריות אנושית בשם הצדק. האדם עלול לראות עצמו כאלוהים, שמחליט איך העולם צריך להיראות. מתוך כך, הוא אינו מהסס להפעיל אלימות על מנת "לתקן" את הטבע, שאותו מחשיב למקולקל. אלימות זו מביאה לתוצאה אכזרית בהרבה מכל מה שהטבע ללא התערבות האדם יכול לעולל.
