"אמר רבי אבהו אמר משה לפני הקב״ה במה תרום קרן ישראל אמר לו בכי תשא" (ב"ב י, ב)
הפרשה פותחת "כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אתם ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם"
נשיאת ראש היא הוצאת האדם מתוך ההמון. ההמון הוא נטול פרצוף. ההשתייכות הציבורית להמון מוחקת את המשמעות העצמית. לכן, בכמה מקומות בתורה נאמר "נשא ראש בני ישראל לפקודיהם", להורות שאין לתפוס את ישראל כהמון פרטים חסרי משמעות עצמית אלא יש לשאת את ראשם לפקודיהם, לתת משמעות לכל פרט ופרט. וכמו שמלמדת המשנה בסנהדרין: "לפיכך נברא האדם יחידי בעולם ללמד שכל המאבד נפש אחת מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מעלין עליו כאילו קיים עולם".
אולם, יש סכנה גדולה בנשיאת ראש זו. מי שנושא את ראשו עלול לשכוח שיש מישהו מעליו: "וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כשית ויטש אלוה עשהו וינבל צור ישעתו". לכן, על האדם שנושא ראשו לתת "כפר נפש לה'", להורות כי יש מעליו מישהו שהוא תלוי בו, שהוא חייב לו נפשו. ואם האדם לא נותן כופר נפשו, נשיאת הראש עלולה להוביל לתוצאה הטרגית של נגף: "אם יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע. כגללו לנצח יאבד ראיו יאמרו איו. כחלום יעוף ולא ימצאוהו וידד כחזיון לילה. עין שזפתו ולא תוסיף ולא עוד תשורנו מקומו".
חטא העגל הוא הביטוי של ההמוניות הרעה, של ציבור שלא נושא את ראשו. בני ישראל אומרים: "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו". הם חיפשו דבר מה להיכנע לפניו במקום לשאת את ראשם. אהרן, שאליו פנו בצרתם, ביקש למנוע את החטא על ידי שיגרום להם לשאת שוב את ראשם, ועל כן אמר להם: "פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנתיכם והביאו אלי". הוא רצה שהם ידרשו לקחת מאחרים, וכך יאלצו לשאת את ראשם במידת מה, להימנע מהכניעה המוחלטת. אולם הם לא עשו כן אלא: "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרן".
וחטא זה מלווה אותנו לדאבוננו עד היום, חטא הכניעה להמוניות, הרצון להתבטל בפני מנהיג חזק שיהפוך את העם כולו להמונים, בלי לדעת איך ראוי לשאת את הראש.
Photo by Church of the King on Unsplash
