הטענה על התנשאותו של משה חוזרת ונשנית בפרשות במדבר: "מדוע תתנשאו על קהל ה'" של עדת קורח; "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר" של דתן ואבירם; ואפילו טענת אהרן ומרים: "ויאמרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר".
לפי עדות התורה, משה היה האחרון להאשים אותו בהתנשאות, שהלא הקב"ה בעצמו מעיד עליו שהוא "ענו מכל אדם". אך כאן ברצוני להניח בצד לשאלת נכונות הטענה ולשאול, לו יהי שמשה אכן התנשא על קהל ה' – מה בכך? הוא המנהיג שלהם. האם מנהיג אינו אמור להיות מורם מעם?
בפרשת המלך בספר דברים, מזהירה התורה מפני התנשאות המלך על העם: "לבלתי רום לבבו מאחיו" – משמע שהתנשאות של המנהיג היא אכן דבר פסול. אולם, אין זה מובן מאליו כלל וכלל. עד ימינו אנו, אפילו במשטרים דמוקרטים, מקובל כי המנהיגים נוהגים בגינוני התנשאות. פעמים רבות זוהי הסיבה שהעם מעריץ אותם, ולא להפך.
בשבוע שעבר, הבחנתי בין מנהיג הנבחר על ידי העם למנהיג הנבחר על ידי הנביא. נראה לומר כי בניגוד לאינטואיציה, ההתנשאות נאסרת דווקא על מנהיג שנבחר מגבוה.
מנהיג שנבחר על ידי העם הוא נישא מעם, בהגדרה. העם רומם אותו למעלת מנהיגות. מנהיג שנבחר על ידי ה' לשרת את ישראל, לעומתו, לא קיבל קרדיט מהעם להתנשאות עליהם. אם הוא מתנשא עליהם הוא מאבד את סמכותו. הוא מונה לשרת אותם.
יתרה מזו, כאשר מנהיג שמונה מלמעלה מתנשא על העם, הוא מאבד את הלגיטימיות שלו. מנהיג שהתמנה על ידי העם קיבל מהם את הסמכות להורות להם מה לעשות. מנהיג שהתמנה על ידי ה', לעומת זאת, לא קיבל מהעם קרדיט. אם הוא מנתשא עליהם, הוא מופיע כפטרון שיודע טוב מהם מה טוב ומה נכון. העם לא נתן לו קרדיט לכך והוא לא מחויב לשמוע לו. לעומת זאת, כאשר הוא פועל שלא בהתנשאות, אלא כמי שממלא את שליחותו לדאוג לעמו ולעשות את כל שיכול לטובתם, הרי שהסמכות אינה נובעת ממנו אלא ממשלחו. העם אינם נשמעים לו אלא לדבר ה' אשר שלחו.
דבר זה נכון גם כלפי תפקיד הרבנות, כפי שאמר רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו: "כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם עבדות אני נותן לכם, שנאמר 'וידברו אליו לאמר אם היום תהיה עבד לעם הזה'" (הוריות י,א)
Photo by Alexander Mils on Unsplash
