בראשית דרכו של אברהם בארץ נראה היה כי הוא מתכוון להשתלב. הוא התהלך עם בן אחיו, לחם בשבילו, התחבר עם אנשי הארץ, אשכול וממרא, ואף נשא ונתן עם מלכי צדק. אולם, כיוון שנאמר לו כי הוא יהיה "אב המון גוים", אימה וחרדה נפלה עליו. הוא התכנס בתוך עצמו, גירש מעליו את אמתו ובנו, ולא היה מוכן אפילו לקחת חתן מיושבי הארץ. לכאורה נראה שזו התנהגות משונה, ההפך ממה שהיינו מצפים ממנו לאחר בשורה זו. בשורת "אב המון גוים" הייתה אמורה לגרום לאברהם להגביר את המעורבות שלו בחיים המקומיים – הלא הובטח לו שהוא עומד להפוך למנהיג להמון גוים!
אלא שכאן אנו נכנסים לפרדוקס המנהיגות. מצד אחד מנהיג צריך להיות מחובר לאנשים שאותם הוא מנהיג. מצד שני, מנהיג אמיתי אינו זה האיש החזק שמתבלט מתוך ההמון, אלא זה שמוביל את ההמון אחריו. המנהיג אמור ללכת לפי הנכון והראוי ולא להיות נספח – אפילו נספח חשוב – להמון. מנהיג אינו צועד בראש הזרם, אלא זה שהולך נגד הזרם. עמדה זו דורשת מהמנהיג ריחוק מסוים. מנהיג צריך למצא את הדרך להתחבר אל העם, שהעם ירגיש שהוא מיצג אותו ופועל למענו, ומצד שני, הוא חייב לשמור על ריחוק – אסור לו להיות חלק מהעם.
לפיכך, כאשר אומר הקב"ה לאברהם שהוא עומד להפוך ל"אב המון גוים", הוא מלמד אותו שאסור לו להיות אחד מהעם, עם הארץ. הוא חייב לשמור על ריחוק אם הוא רוצה להנהיג. אבא אינו יכול להתחבר לילדיו, בכך שהוא הופך אחד מהם. עם זאת, הריחוק של האב אינו גורע מאכפתיות שלו כלפיהם. הילדים אינם מצפים שאביהם יהיה "חבר" שלהם, אך אין זה גורע מהאהבה וההערכה שלהם כלפיו. אדרבה, דווקא הריחוק שלו מקנה להם את ההנהגה שלה הם זקוקים, את תחושת הגאווה והבטחון, בכך שיש מבוגר אחראי שדואג להם ואכפת לו מהם. לכן, דווקא תהליך ההתנתקות מיושבי הארץ מקנה לאברהם את היכולת להיות לאב להם.
הדרך שבה הופך אברהם לאב המון גוים הוא על ידי שיוצאת ממנו אומה חדשה, אומה נפרדת: "עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב", אומה ש"וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש". דווקא כך יכולה השפעתם של ישראל להתפשט על העולם כולו, ולקיים את נבואת "אב המון גוים".
סיפורם של ישראל הוא במידה רבה הסיפור של ההתנתקות מהעמים שהחל באברהם ונמשך דרך האבות ובניהם, עד יציאת מצרים והכניסה לארץ. התורה מתמקדת רבות בניתוק זה ואף בהתמודדות העוינת שהוא מייצר עם האומות: "וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל: אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו איביך לך ואתה על במותימו תדרך". לפי האמור כאן, ניתוק זה אינו עומד בסתירה לחזון "אב המון גוים". אין לקרוא את פסוקים אלו, כביכול אומרים ישראל לאומות: "חיה ותן לחיות" – תניחו לנו לחיות בשקט ואנו נניח לכם. אדרבא, בידול זה נובע דווקא מתפקיד המנהיגות של ישראל. שכן אין כל דרך להנהיג אלא מתוך ריחוק; ריחוק המאפשר לעם להיות "בן חורין", לפעול על פי דרכו, על פי הראוי והנכון. רק באופן זה ניתן באמת להוביל ולהשפיע על שאר האמות, להוציא את העולם מהאפילה שדרכו להיגרר אליה, כפי שהיה לפני הופעת אברהם על בימת ההסטוריה.
"והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים: והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית א' יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם: ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה: בית יעקב לכו ונלכה באור ה'"
בעברית פשוטה נקצר את המאמר מנהיג חייב להיות אדם שאומר הצבור אמור ללמוד ממני ולא אני מה בחיי היום יום אם זה זלזול בקורונה ואנשים שלא עוטים מסכה על הפה והאף או שעוברים עבירות תנועה אני חייב לומר במקום שאני אלמד מהם שהם ילמדו ממני וזה גם כולל למשל מה שהגמרא אומרת בכתובות ח' ע"ב, תניא בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו עד שהיו מניחים אותו ובורחין עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות בעצמו והוציאוהו בכלי פשתן ונהגו כל העם אחריו להוציא בכלי פשתן אמר רב פפא והאידנא נהוג עלמא אפילו בצרדא בר זוזא. זה בקצרה תכונות של מנהיג