הרעיון של אוטופיה – המקום הטוב – הוא מוטיב המופיע בדתות ותרבויות רבות. לנוצרים ולמוסלמים, להודים ולטיבטים, לילידי אמריקה ולשבטי אפריקה – לכולם סוג כלשהו של מקום או מצב נכסף, גן-עדן עלי אדמות, שאליו הם שואפים ועליו הם חולמים.
עבור עם ישראל במדבר, האוטופיה הייתה ארץ כנען – הארץ המובטחת. עבורה הם יצאו משעבוד מצרים, צעדו שנים ארוכות בישימון, כשהם חולמים כל הזמן לממש את פסגת השאיפות: "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'" (שמות ו, ח) – להיכנס אל הארץ כדי לחיות חיי אומה אלוקית.
והנה, לאחר 40 שנה, ישראל עומדים סוף סוף על הירדן, מוכנים להיכנס לארץ המובטחת. ובמה עוסקת התורה בעומדם על סף הכניסה לארץ? נקמת מדין. חלוקת הארץ. מסעי בני ישראל במדבר. ופרשת רוצח (עיר מקלט).
ישראל עומדים רגע לפני הכניסה לארץ, הגשמת חלומם הגדול, והתורה עוסקת בסגירת חשבונות קטנים עם האויבים, ברציחה, במחלוקות על חלוקת רכוש, ובהיזכרות בכל העליות והמורדות (ובעיקר המורדות) והמריבות הילדותיות של ישראל במדבר. לא אוטופי במיוחד.
אכן. התורה מלמדת אותנו כאן שיעור חשוב על טיבו של החזון האלוקי, "האוטופיה הישראלית". הקב"ה ברא את האדם כפי שבראו, עם כל תכונותיו ויצריו, והוא צריך לדעת לפעול עם תכונות אלו, עם יצרים אלו, בצורה נכונה. זו היא האוטופיה האלוקית.
וכך אמרו זאת חכמינו זכרונם לברכה במסכת שבת:
אמר רבי יהושע בן לוי, בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להם: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, 'מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים'? אמר לו הקב"ה למשה: החזיר להן תשובה.
אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה 'אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'. אמר להם: למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה, 'לא יהיה לך אלהים אחרים'; בין עמים אתם שרויין שעובדין עבודת גלולים? שוב מה כתיב בה, 'זכור את יום השבת לקדשו'; כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה, 'לא תשא'; משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה, 'כבד את אביך ואת אמך'; אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה, 'לא תרצח'; 'לא תנאף'; 'לא תגנוב'; קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם?[1]
לפני שנכנסים לארץ, להגשים את האוטופיה, צריך לזכור דווקא את מה שאנשים נוטים לשכוח. צריך לזכור להתמודד עם האומות שמבקשים להרע לישראל, ולא להיסחף לחלומות אציליים על עולם חדש מופלא, שבו אין אומות ואין מלחמות. צריך לזכור גם איך להתמודד עם תקריות מצערות כמו רצח בשגגה, תקריות שבוודאי יקרו, והם עלולים להרוס לגמרי את מרקם החיים של עם ישראל.
מעבר לכך, יש שתי נקודות חשובות נוספות. אוטופיסטים רבים חולמים על מצב שבו כל האנשים אוהבים זה את זה, והם אינם דואגים לאינטרס העצמי שלהם. אבל גם אם מדובר בחלום קסום, הוא לא חלום על האדם. הוא חלום על מלאכי השרת. האדם נברא כך שאכפת לו מעצמו, אכפת לו מנחלתו. לא זו בלבד, אלא שהתורה מלמדת כי חשוב מאד שכל אדם ישמור על ייחודו ונחלתו, ולא תיסוב נחלה משבט לשבט. אסור לוותר על נחלת אבות, אלא כל אחד צריך לשמור על מקומו, על נחלת אבותיו.
וכאן מגיעים לעניין מרכזי נוסף, שאוטופיסטים נוטים לשכוח: הזיכרון ההיסטורי, לדעת מאין באת, ומה עברת בדרך להגיע עד הלום. האוטופיה הישראלית אינה מצב חלומי המנותק מהעבר, מהקשיים, מהעולם הזה על כל קשייו. האוטופיה יכולה להתגשם רק אם האדם זוכר את המסע שהביא אותו למקום שבו הוא נמצא. מי שאינו זוכר, כל שכן מי שמוחק את העבר שלו, הוא אדם מנותק שלא יוכל להגיע לאף מקום. הוא שבוי בדמיון שלו, באוטופיה הדמיונית שלו. הוא לא יהיה מסוגל לעמוד ולהתקיים בפני המציאות הממשית. האוטופיה שלו תהפוך במהרה לדיסטופיה.
כך, כל העניינים "הלא נעימים" שהתורה מזכירה לישראל ערב כניסתם לארץ, הם אלו שמחברים את האדם למציאות ומונעים ממנו את המחלה הקשה של עובדי עבודה זרה המבקשים ליצור לעצמם מציאות חילופית לפי דמיונם.
[1] שבת פח, ב.
