"ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו. ויזכר יוסף את החלמות אשר חלם להם ויאמר אלהם מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם"
בנוהג שבעולם, מי שנעשה לו עוול מבקש להתנקם במי שעולל לו זאת ובייחוד, כאשר הלה ניתן בידיו ונזקק לו. מנגד, תפיסה מוסרית רווחת גורסת כי האדם האציל אמור להתגבר על נטיית נפש זו ולסלוח. הוא יודיע למי שעולל לו את העוול כי היה יכול לפגוע בו אבל באצילות נפשו, הוא מתגבר על יצרו וסולח. כך למשל אומר לבן ליעקב כשהוא משיג אותו בברחו מחרן: "יש לאל ידי לעשות עמך רע" אך כיוון שאני ירא שמים גדול, אתגבר על מידותיי ואשלח אותך לדרכך.
אצל יוסף, לעומת זאת, אנו פוגשים גישה שונה בתכלית. המפגש עם אחיו אינו מזכיר לו כלל את העוול שנעשה לו אלא את חלומותיו. הוא אינו מוצג כאציל נפש המתגבר על יצרו, אלא כאדם החי במערכת שונה לגמרי. "בעל חלומות". מה שמדריך אותו בהתנהלותו בעולם הוא החלום.
תכונה זו – יש דורשים לשבח ויש דורשים לגנאי. המצרים רואים את יוסף כ"צפנת פענח", מפענח צפונות, פותר חלומות. והאחים שלו רואים אותו כבעל החלומות, לשון גנאי. המצרים רואים את הזיקה שלו לחלומות בעין חיובית, ואחיו – בעין שלילית.
אפשר לומר שיש שני סוגים של חולמים. יש חולם המנותק מהמציאות וחי לפי עולם שבנה בדמיונו. בעל חלומות מסוג זה הוא אכן אדם מסוכן. הוא אינו מתחשב במציאות ואינו נותן לה להזיז אותו מחלומו. אולם, יש חולם שהוא "מפענח צפונות". החלום מאפשר לו לראות מבעד כל התבן את הבר, מבעד הערפל את המהות. חלום זה מאפשר לו לראות את המציאות בבהירות יותר מאשר הסובבים אותו, שלמעשה חיים בחשיכה.
האחים חשבו שיוסף הוא בעל חלומות מהסוג הראשון, וחששו מהשפעתו ההרסנית. אולם, במצרים הופיע יוסף השני, המפענח צפונות ורואה מה שאחרים סביבו סומים מלראות.
וזהו שאמר הכתוב" ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו". אחיו "לא הכירוהו" עוד בבית אביו, כאשר חשדו בו במה שאין בו, בעוד יוסף ראה דווקא נכוחה.
" ויכר יוסף את אחיו וגו' רבי לוי ורבנן, רבי לוי אמר בשעה שנפלו בידו 'ויכר יוסף את אחיו', בשעה שנפל בידן 'והם לא הכרהו'" (בראשית רבה)
Photo by Armand Khoury on Unsplash
