המשפט הפלילי התורני

גישה רווחת רואה במשפט הפלילי זרוע של השלטון. כלומר, המשפט הפלילי הוא משהו שיורד מלמעלה למטה: השלטון כופה סדר מסוים על האזרח, ומי שעובר עליו צפוי לעונש. כפייה זו מצדיקה את עצמה בשתי דרכים עיקריות. הצדקה אחת היא תועלתנית: שמירה על סדר ציבורי, והצדקה אחרת היא עקרונית, דאונטולגית: עשיית צדק לשם הצדק, ללא התחשבות בתועלת החברתית העולה ממנו. לפי הסתכלות זו, בכל מקרה של תביעה שאינה אזרחית, העדים אינם אלא "שטינקרים" של השלטון. השלטון מעוניין להשליט צדק, והעדים הם אלו שמגיעים ו"מלשינים" על אלו שעברו על החוקים.

הגישה התורנית למערכת המשפט, לעומת זאת, רואה את העדות בצורה שונה. המשפט האנושי, גם זה הפלילי, אינו תביעה של השלטון כלפי האזרח, אלא תביעה של אדם כלפי חברו. התורה מדגישה כי המשפט לכל צורותיו, הן זה האזרחי והן זה הפלילי, נובע מתביעה המגיעה מלמטה.

ישנן אמנם שתי סוגי תביעות, תביעה פרטית ותביעה ציבורית. תביעה פרטית עולה כאשר מתעורר ויכוח בין אנשים, ואחד טוען שנפגע על ידי חברו: "על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד הא' יבא דבר שניהם אשר ירשיען א' ישלם שנים לרעהו".

תביעה ציבורית שייכת להתנהגות מוסרית כללית, שיש לה נגיעה לציבור, ולא לריב אישי. אבל גם תביעה מסוג זה נחשבת ל"ריב": "כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע". אולם, היא לא ריב פרטי אלא ציבורי. מה שהופך אותה לריב ציבורי היא העובדה ששני אנשים מגישים אותה: העדים. העדים אינם "שטינקרים" אלא אלו שלהם הריב. הם מגיעים אל השופט ומגישים את הריב שיש להם עם אדם אחר שפעל לדעתם שלא כהוגן: "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה', לפני הכהנים והשפטים אשר יהיו בימים ההם". מסיבה זו דורשת התורה שני אנשים, ואינה מסתפקת בעדות של אחד. דווקא שניים יכולים לפתוח בריב עם אדם שנהג שלא כהוגן, אבל "לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר". שני אנשים היא נציגות ציבורית, ואילו עד אחד הוא תביעה פרטית. כך שהעדים הם למעשה תובעים. בתור חלק מהציבור, הם מגישים תביעה כנגד עוול ציבורי שהנתבע עשה לכאורה. לעומת זאת, עוול פרטי יכול האדם שכלפיו נעשה העוול לתבוע לבדו.

כמובן, החוקים והמשפטים שלפיהם פועל האדם בישראל הם צווי ה'. האדם אינו ממציא לעצמו חוקים ואיש אחד אינו יכול לתבוע את האחר על פי מוסר שהמציא לעצמו – "המשפט לאלהים הוא". אולם, התביעה המשפטית הפלילית אינה שונה מהתביעה האזרחית. בשניהם האדם הוא התובע ולא השלטון. נמצא אפוא שמערכת המשפט הישראלית אינה ממלאת מקום של השלטון, כלומר של הקב"ה, מלכם של ישראל, אלא היא סמכות אזרחית גרידא: היא באה לשפוט בריב בין אדם לבין התובע אותו: "ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו".

Photo by Tingey Injury Law Firm on Unsplash