"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", לא כצווי אלא כמי שמניח לפניהם. וכך גם בסוף הפרשה "ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים" – משה מספר לעם ולא מצווה עליו. ובהתאמה, בני ישראל מקבלים עליהם את הדברים מרצונם: "ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה"; "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע". משה שם לפניהם את הדברים בעל פה ובכתב, והם מחליטים לקבל אותם. צורת שכנוע זו עומדת בניגוד למעמד הר סיני, שבו השמיע הקב"ה את דבריו משמים בקול מצווה.
נראה מתוך כך שהברית עם ה' כוללת שני צדדים, צד מחייב וצד רצוני. מצד אחד, ישראל מחויבים לקב"ה מעצם כך שהוציא אותם ממצרים להיות לו לעם. "אנכי ה' א' אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". מצד שני, הקב"ה שם לפניהם את החוקים, והם מגלים את רצונם בהם: "ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע".
שניות זו באה לידי ביטוי גם בברכות התורה. בברכה לפני הקריאה בתורה אנו אומרים: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו"; המחויבות שלנו לתורה היא מעצם הבחירה בנו לעם ה'. בברכה לאחר הקריאה, לעומת זאת, אנו אומרים: "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו"; מלבד זאת שאנו מחויבים בתורה מכוח הבחירה, אנו גם מכירים בכך שהיא תורת אמת וחיי עולם.
התנאים הבסיסים של הברית ניתנו בתור ציווי. כיוון שישראל הסכימו להיכנס בברית, הושתו עליהם עשרת הדברים בדרך של כפיית הר כגיגית. הקב"ה לא פתח למשא ומתן את תנאי הברית; הוא לא הניח אותם לפניהם – אלא הנחית אותם בציווי, חקוקים בלוח אבן, כאומר, אלו הם תנאי הברית, כדי להישאר בה, חובתכם לשמור אותם, בין אם הם מוצאים חן בעיניכם ובין אם לא. למרות זאת, בחלק המשפטים, הקב"ה אינו מטיל אותם עליהם כציווי, אלא שם זאת לפניהם. הוא מבקש שהם ישמעו ויראו את הדברים בעצמם, ויקבלו אותם עליהם.
הקב"ה רוצה שישראל ינהגו לפי המשפטים שהוא נותן להם, ואם רוצים שחוקים יהפכו לנורמות החיים של העם, אי אפשר להנחית אותם על ידי קולות וברקים. אלו טובים עבור תנאי הברית היסודיים, אך לא עבור החוקים. את החוקים העם צריכים להפנים, כדי שאכן ישמרו אותם וינהגו לפיהם.
ואם אז רצו, מדוע זה מחייב אותנו?
לא נראה שמטרת המאמר ליישב את מציאותינו כעם שמחויב לאבותיו הקדושים ולדורות קודמים.
רק לתת נופך מאוד יפה לשמירת התורה וקבלתה, בשני אופנים.