אנו רגילים לשמוע, בפרט בימים אלו, כי עלינו להיזהר משנאה. השנאה החריבה את ביתנו והגלתה אותנו לבין הגויים, ולפיכך, עלינו "למתן את השיח", "להנמיך את הלהבות", לקדם מפגשים והידברות וכיוצא באלו.
גישה זו מבינה כי שנאה מביאה לידי אלימות ולידי חורבן, ולכן, כדי למנוע חורבן, עלינו להתגבר על שנאת החינם שאנו נוטים אליה, ולהרבות "אהבת חינם". הביטוי "אהבת חינם" מלמד שאהבה זו מגיעה ללא סיבה – היא "חינם". עלינו לאהוב את שכנינו לא משום שיש סיבה לאהוב אותו, אלא למרות שהוא שונה ממנו וזר לנו.
למעשה, גישה זו מתמקדת בגילויי השנאה, ולא בשנאה עצמה. היא אינה מייצרת סיבות לאהבת אחים, אלא מנסה לבער את הביטויים החיצוניים של העוינות ההדדית על ידי אמצעים חיצוניים. סיבת השנאה, הזרות בין קבוצות שונות, התחרות ההדדית, צרות העין, קיימת גם קיימת. האליטה שונאת את העם הפשוט, החילוני שונא את החרדי, השמאל שונא את "הימין המתלהם", והימין… ובכן, הימין אינו מדבר על אהבה. כמובן, מוטב שאדם יכבוש את שנאתו כלפי אחיו, גם אם היא קיימת, אך משנאה כבושה, שעוטפת את עצמה בדיבורים על "אהבת חינם"' לא תבוא הגאולה. בית המקדש לא יבנה מ"אהבת חינם" אלא מאהבת אחים בעלת בסיס יציב ורציני.
האמירה ששנאת חינם קשה משלשת העבירות החמורות אינה מתייחסת לתוצאות החברתיות הקשות של שנאה זו, כשם שהבעיה עם שלשת העבירות החמורות שהביאו לחורבן ראשון אינה הרס החברה שהן גררו. הבעיה עם השנאה, כמו גם עם ג' העברות, היא בעצם קיומה. החורבן מגיע בעקבות ג' עברות אלו, כיוון שאין להן מקום בקרב עם ה'. באופן שונה, החורבן מגיע בעקבות השנאה, כיוון שהיא מגלה שחסר משהו מאד בסיסי בקיום היהודי, שהבסיס רעוע, שיסודות הבית חרבים, כדברי הירושלמי.
בהתאמה, כשיחזקאל מתאר את הגאולה העתידית, הוא אינו מדבר על "אהבת חינם" בין קבוצות שעוינות זו את זו ואין להן דבר במשותף, אלא על "רוח", רוח ה' שנכנסת בעצמות היבשות, ומוליכה אותם יחד, כעם, עושה אותם ל"גוי אחד", באמצעות מקדשו של ה' שנמצא בתוכם ומשכנו – עליהם:
כה אמר ה' א' הנה אני לקח את בני ישראל מבין הגוים אשר הלכו שם וקבצתי אתם מסביב והבאתי אותם אל אדמתם. ועשיתי אתם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל ומלך אחד יהיה לכלם למלך ולא יהיה עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד. ולא יטמאו עוד בגלוליהם ובשקוציהם ובכל פשעיהם והושעתי אתם מכל מושבתיהם אשר חטאו בהם וטהרתי אותם והיו לי לעם ואני אהיה להם לא'. ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכלם ובמשפטי ילכו וחקתי ישמרו ועשו אותם […] וכרתי להם ברית שלום ברית עולם יהיה אותם ונתתים והרביתי אותם ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם. והיה משכני עליהם והייתי להם לא' והמה יהיו לי לעם. וידעו הגוים כי אני ה' מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם" (יחזקאל לז).
אנו צריכים להכיר בכך שאין די בפתיחת קברי הגלות והעלאת העצמות היבשות של ישראל לארץ כדי לגאול ולאחד את העם. אלא יש להנבא אל הרוח: "ונתתי רוחי בכם וחייתם". עם של עצמות יבשות, אפילו אם רקם עליהם עור וגידים, עדיין אינו אלא פגרים מתים, עד שיבא בהם הרוח. רוח זו צריכה להיות רוח של חיים, רוח של גדולה, ולא רוח של הישרדות.
דרישת האחווה למטרות הישרדות, כמו שאנו שומעים לצערנו לעיתים קרובות בארץ – "אין לי ארץ אחרת", "כולנו באותה סירה", "האויב אינו מבחין בין שדרות לתל-אביב" וכן הלאה – לא תהפוך אותנו לעם אחד. היא תשאיר אותנו בגדר "עצמות יבשות", שדוקרות אחת את השנייה כשהן מנסות להתגודד יחדיו.
הגיע הזמן למצוא מחדש את הקריאה ליחזקאל: "הנבא אל הרוח", שתבוא הרוח בעצמות היבשות שלנו, ותוביל אותנו למחשבות על גדולה, לחפש את הראוי והנכון, לדרוש את ה', שזוהי מידתו של עמנו, ולא לשקוע רק בהישרדות. רק כך נוכל לבקש את האחווה משום שכך ראוי לעם ה', ולא משום שאין לנו ברירה אחרת.
Photo by Mila Young on Unsplash
