"יַעֲשׂוּ עֵגֶל בְּחֹרֵב וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַסֵּכָה. וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב" (תהילים קו, יט-כ). הפסוק מתאר את חטא העגל בשתי צורות, ראשית, באייקון שבחרו לסגוד לו: עגל. שנית, בכך שמדובר ב"מסכה".
עבודה זרה היא סגידה להיבט אחד של הקיום. עובדי עבודה זרה מבודדים עניין מסוים מתוך מכלול מערכת החיים, והופכים אותו להיות עיקר העיקרים. זוהי הביקורת שמותחים חז"ל על הנצרות, כשהם מתארים שאותו האיש "זקף לבנה והשתחווה לה" (סנהדרין קז, ב). אותו האיש לקח לבנה מתוך בנין שלם, זקף אותה, כך שלא יהיה אפשר להכניס אותה לתוך הבניין יותר, ובכך היא הופכת לעיקר העומד לעצמו. ואז השתחווה לה.
לפיכך, אין סוג אחד של עבודה זרה, אלא יש עבודות זרות רבות מספור. ניתן לקחת כל היבט של הקיום, לבודד אותו, ולסגוד לו. אפשר לקחת את האהבה ולהפוך אותה לחזות הכול. אפשר לדבר על "דמוקרטיה", כביכול מדובר באיזה אליל קדוש העומד לעצמו. אפשר להפוך את המדינה לאליל, או את הכוח, או את האדמה, הפריון, העם – כל היבט של הקיום יכול להפוך לאליל. אם אנו רוצים לעמוד על טיבה של עבודה זרה מסוימת, עלינו להבין איזה "לבנה" הוציאו עובדיה מהבניין – מהו העיקר שלו הם סוגדים.
מה מסמל העגל, שלו סגדו ישראל? מהו העיקר שאותו הוא מבודד מהבנין השלם של הקיום? עגל מופיע בכמה מקומות בתור סמל לכניעה – "עגלה מלומדה" (הושע י, יא). העגל הוא גם סמל לתרבות המצרית "עגלה יפה-פיה מצרים" (ירמיהו מו, כ). ואפשר כי זהו משום שמצרים הייתה תרבות דיספוטית, שהעריצה את הכניעה, כמו שאמרו חז"ל, שמעולם לא ברח עבד ממצרים (מוזכר ברש"י על שמות יח, ט).
עשיית העגל מסמלת את ההערצה של התרבות המצרית, המכבדת את הכניעות. באופן אבסורדי, אמרו ישראל "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". הם גילו שאמנם יצאו ממצרים בגופם, אך בתודעתם, הם עדיין שבוים ברעיון של הכניעה. בתפיסה שלהם, יציאת מצרים הייתה מעבר מכניעה לאל אחד לכניעה לאל אחר. זאת, בניגוד לדיבר הראשון: "אנכי ה' א' אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". הקב"ה לא הוציאנו מארץ מצרים להיכנע לכוח עליון יותר, אלא הוציא אותנו מתרבות זו, שהיא "בית עבדים".
הבעיה השנייה בעגל היא המסכה. אחרי שישראל אספו את הזהב מכל העם, הם עשו ממנו מסכה – התיכו הכל ביחד לגוש אחד אחיד. זוהי תכלית הכניעות והעבדות, להתיך את המציאות כולה לגוש אחיד. אין שבת וחול. אין כיבוד אב. הכל שווים באחידות המסכה.
במידה רבה, פרה האדומה היא היפך עגל המסכה. היא פרה אדומה אשר לא היה עליה עול. ביטוי של חיות עוצמתית, שבאה להוציא מהכניעה אל המוות, מטומאת העגל. "כך אמר הקב״ה תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל" (רש"י, וכעין זה תנחומא ח).
לפיכך תיקנו חכמים לקרא פרשת פרה אדומה לפני פסח, שבה אנו נזכרים מחדש ביציאת מצרים. כדי לצאת ממצרים, צריך להשתחרר מהכניעות ומהמסכה של העגל, על ידי הפרה האדומה שלא עלה עליה עול.
"וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם. ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם"
תמונה: צלמית שור שנמצאה בצפון השומרון,Israel Museum, CC0, via Wikimedia Commons
יפה מאוד. אולי מתאים לדברי המקובלים שעגל דוכרא ומסכה נוקבא. מה דעת הרב?
כי העגל הוא עצם העמדה. הבחירה להכנע.
ואז המסכה הוא פשוט המשכה של השקפה זו.