בעיני התורה, יציאת מצרים היא לכאורה האירוע החשוב ביותר בתולדות ישראל, יותר ממתן תורה ויותר מהכניסה לארץ. יציאת מצרים היא הרגע שעלינו לזכור בכל ימי חיינו, שמקבל ביטוי באין ספור מצוות, ואילו השנים האחרונים, בקושי נזכרים, וודאי שלא מקבלים אותה מידה של בולטות ונוכחות כמו הראשון.
נדמה כי הסיבה לכך היא שהייחוד של ישראל בא לידי ביטוי ביציאת מצרים. עם ישראל לא נוצר בתהליך טבעי אלא באופן מופלא של יציאה מעבדות לחירות. יציאה של שבט, שגדל לממדי אומה, במטרה מוצהרת להקים ישות לאומית בארץ אחרת המאוכלסת על ידי אחרים – כל זה הוא דבר חריג לחלוטין, לא טבעי. בנוהג שבעולם, עמים אינם קמים מתוך שעבוד אלא מתוך חירות. השחרור מעבדות הוא דבר מנוגד לטבע.
זיכרון יציאת מצרים מטמיע אפוא בישראל את הייחוד שלהם. יציאה פלאית זו מעבדות לחירות מזכירה להם שאינם אומה ככל האומות ושומרת עליהם מלשכוח את ייחודם.
הסיבה לכך שצריך להזכיר זאת שוב ושוב היא כי הטבע אינו אוהב את החריג, לא טבע העולם וודאי לא הטבע האנושי. כך שישנה נטייה טבעית לישראל לשכוח את ייחודם, להתעלם ממנו, ולהיטמע בתוך הסדר הטבעי. לפיכך, ישראל צריכים להזכיר לעצמם שוב ושוב את החריגות שלהם, את יציאת מצרים. כי מי ששוכח מי הוא, את יחודו, מאבד למעשה את עצמיותו.
מסיבה זו, זיכרון יציאת מצרים יסודי יותר ממתן תורה או הכניסה לארץ. רק אם ישראל זוכרים את הייחוד הבסיסי שלהם, הם יכולים לקיים את התורה וזכאים לרשת את הארץ.
