"כתוב אחד אומר 'ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו' וכתוב אחד אומר 'ולא יכול משה לבא אל אהל מועד', הכריע 'כי שכן עליו הענן'. אמור מעתה: כל זמן שהיה הענן שם לא היה משה נכנס לשם. נסתלק הענן, היה נכנס ומדבר עמו."
הסכנה המיוחסת לכניסה אל הקודש היא מוטיב חוזר ונשנה בתורה. נדב ואביהו, אזהרת בני קהת, עוזה ועוד. במדרש על חנוכת המקדש שבנה שלמה משתמשים חז"ל בביטוי מיוחד ביחס לסכנה שבקודש: "ניתנה רשות למלאכים לחבל":
רבי יוסי הגלילי אומר: הרי הוא אומר: "ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן כי מלא כבוד ה' את בית ה'", מלמד שנתנה רשות למלאכים לחבל. וכך הפסוק אומר: "ושכותי כפי עליך עד עברי", מלמד שנתנה רשות למלאכים לחבל. וכך הפסוק אומר: "אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי", כשישוב אפי – יבואון אל מנוחתי.
יש שניות מסוימת במקום של המשכן בחיינו. מצד אחד, הוא עדות לכך שהשכינה שורה בישראל ושה' קרוב אלינו בכל קוראנו אליו. מצד שני, האזהרות החוזרות ונשנות מפני קרבה אל הקודש יוצרות הגבלה, ריחוק, שלא נרגיש קרובים מדי.
התורה מלמדת כי גישה בלתי זהירה אל הקודש עלולה להזיק יותר מלהועיל. הקודש הוא מקום רגיש, הוא הלב הפועם של ישראל, וכמו שרופא העורך ניתוח לב צריך זהירות גדולה משל רופא עור, כך מי שניגש אל הקודש צריך זהירות כפולה ומכופלת, ששגגת תלמוד עולה זדון. ודברים אלו אינם אמורים דוקא באדם הפשוט, שהגישה שלו אל הקודש מוגבלת תמיד, אלא אפילו באנשים כמו משה רבנו, גדול הנביאים, שעליו נאמר "פה אל פה אדבר בו". אפילו הוא אינו יכול לגשת בכל עת אל הקודש, שמא ייפגע מכך.
וכעין זה הזהיר אבטליון: "אבטליון אומר, חכמים הזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מתחלל." מי שמתעסק בעניינים ציבוריים, בדברים הנוגעים אל הכלל, נדרש לאחריות רבה יותר. לא כל הרוצה ליטול את השם רשאי. הגישה אל הקודש דורשת זהירות רבה יותר, ולפיכך אחריות רבה יותר.
יפה מאוד!