ידוע המדרש המתאר את חיפושו של אברהם אבינו אחר אלוה. תחילה ראה אברהם את האדמה המוציאה פירות וחשבה לאלוה, אחר כך הבין כי האדמה אינה יכולה לגדל פירות ללא גשמים, ועל כן חשב את השמים לאלוהים, וכן הלאה, עד שלבסוף הגיע להכרה במי שאמר והיה העולם (מדרש הגדול לך לך יב).
דרכו של אדם להיתפס לדברים המרגשים אותו. ברגע שאדם מתפעל מדבר, שרעיון כל שהוא תופס את תשומת לבו ומעורר בו רגשות עזים – מיד הוא בונה לעצמו השקפת עולם סביב אותו רעיון.
אין פגם בעצם העובדה שאדם מתפעל ממאורעות ורעיונות. אין גם רע בכך שהוא מתעניין וחוקר את אותם דברים המעוררים בו התפעלות והתרגשות. אדרבא, אלו מעלות טובות ומשובחות. הבעיה היא אם בניגוד לאברהם אבינו, האדם אינו מצליח להתרומם מעל הרגש הנקודתי, אלא עושה לו לאלהים את הנקודה הפרטית שעוררה את התרגשותו.
כזו היא מידת העבודה זרה: להתמקד באיזה דבר המעורר רגשות עזים בלב האדם, להעלותו למקום מרכזי ולעובדו, כלומר לקבוע הנהגת חיים על פיו. דבר זה יכול להיות הפריון או החכמה, השמש או הירח, המלחמה או האהבה, הרוח או ההרים. עובד האלילים יתמקד באחד מכל אלה, ויחליט כי זהו האל שאותו הוא עובד ולו הוא סוגד.
באופן דומה, גם בימינו יש אלילים רבים וכמה וכמה מיני עבודה זרה: יש שיבחרו ב"חמלה" ויש שיבחרו ב"שויון"; יש שיבחרו ב"נאמנות" ויש שיבחרו ב"לאומיות"; יש שיבחרו ביופי ויש שיבחרו בכיעור; יש שיבחרו בעוצמה ויש שיבחרו בכניעה.
חז"ל תיארו יפה מידה זו אצל אותו האיש. במסכת סוטה הם מספרים כי ראשית קלקלתו הייתה בכך ש"אזל זקף לבינתא פלחא" [הלך, העמיד לבינה והשתחווה לה] (סוטה מז.). תחילת טעותו הייתה בכך שהוציא לבינה אחת מבניין שלם ועשה ממנה חזות הכל – השתחווה לה. במקרה שלו הייתה זו אולי "אהבה" – מעלה חשובה במסורת ישראל, אך לא חזות הכל.
הזהירות מעבודת אלהים אחרים – אלהים המייצג רק חלק מהתופעות ולא את אלהי האלהים – היא עיקרה של תורת ישראל. הציווי בפרשתנו להקים את בית הבחירה ולאבד את מקדשי העמים מכוון גם הוא לנקודה זו.
"אבד תאבדון את כל המקמות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם ירשים אתם את אלהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן".
התורה מורה לנו לאבד את המקומות שיושבי הארץ קבעו על מנת לסגוד לתופעות "אלוהיות", כגון הרים רמים ועץ רענן. אלו הם אמנם גילויים אלוהיים של יופי, עוצמה ונשגבות, אבל ההתמקדות בהם אסורה. חובה לאבד מקומות אלו, שאין לבודד אף גילוי אלהות פרטי ולהפכו לדבר העומד לעצמו.
"לא תעשון כן לה' אלקיכם. כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה".
המאמינים באלהי ישראל מצווים שלא לחפש לסגוד לגילוי אלוקי פרטי בכל מקום, אלא "לשכנו תדרשו". כיצד אפשר לדרוש את מקום משכנו של האל? האם רעיון המשכן הפרטי אינו עומד בניגוד לכל מה שאמרנו עד כה, וכפי שאמר הנביא: "כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדם רגלי אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי" (ישעיהו סו,א)?
התשובה לכך נמצאת בחובת הדרישה. הכתוב מלמדנו כי אין להקים משכן לה' בכל מקום שבו מתעוררת התפעלותנו, אלא עלינו לחפש ולדרוש את המקום הנבחר לה', ושם לדרוש שישכון שמו. לא שיש לו גילוי פרטי, אלא שיש מקום נבחר אצלו, ועלינו לדרוש שבאותו מקום יתגלה שהוא שוכן בעולם. מקום זה הוא בתוך ישראל. הוא מבטא את נוכחותו בתוך עם הנוהג בהנהגה אלוקית. עליו הוא קורא את שמו ובתוכו הוא שוכן – בתוכו מתגלה שכינתו, כלומר נוכחותו.
הביטוי של נוכחות ה' אינו באיזה פינת חמד של הבריאה, וגם לא באיזו הנהגה יפה או רעיון מרשים שהעולם מתרגש מהם. נוכחותו היא בכל, ובכל דווקא – במכלול. כאשר יש עם הנוהג ברוח זו, בהנהגה אלוקית מאוזנת, נעלה וראויה, בזה מתבטא הגילוי האלוקי – "לשכנו תדרשו ובאת שמה".
"והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם. ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה."
שלום לרב!
יש פה נקודה שלא הבנתי. הרי התפיסה של האדם נקודתית, וממילא ההתפעלות שלו היא מנקודה. אני רק מחדד, אבל מקווה שהבנתי- האדם צריך להתרגש מהנקודה, אבל להבין שזה ביטוי להנהגת ה' שמעבר לנקודה הזו- כמו שרואים הרבה בתהילים, שדוד המלך מתפעל מכל מיני תופעות (עוד מעט נאמר "ברכי נפשי") אלא שמקשר ההתפעלות לכלל הנהגת ה'. אבל עלינו לעשות ולהתחבר להתרגשויות האלו, ולא להפוך להיות "מאוזנים". זה נשמע קר ומאופק.
ע"י ההתרגשות אדם מגיע לאהבה ויראה, כמבואר ברמב"ם.
אולי הכותרת לא מדויקת. אתה לא מתנגד לרגש, אלא להפיכתו לענין "אידאולוגי פרטי" במקום "אידיאולוגי כללי".
כי זה נשמע שנרתמת פה למלחמת הקפואים ברעננים.
עוד שאלה- האם שייך שבתוך התורה תקרה ע"ז? כגון אדם שמתלהב ממצווה מסוימת ושם אותה בראש מעייניו, ומשקיע ומתרגש ממנה, למרות שהוא עושה "לשם שמים", עדיין יש פה הדגשה אישית שלו, של הרגש, וממילא יש פה לתא של ע"ז, כי מערב את עצמו בעבודת ה'. או שאפשר שתהיה לאדם מצווה "חביבה", כמו שנאמר על נר חנוכה ועוד מקומות.
אשמח לתגובה.
נתנאל
הוא אשר אמר הכתוב "לשכנו תדרשו ובאת שמה והבאתם שמה עולתיכם וזבחיכם". התעוררות זו צריך להביא אתכם לדרישת ה', לבקש את המקום שאותו הוא רואה כמשכנו. לא להסיק שהגילוי האלוקי מסתכם בדבר הזה, אלא לדרוש הלאה. ולחבר את הגילוי האלוקי למקום הנכון.
ולשאלה השניה, מזה בדיוק מזהיר הכתוב, "לא תעשון כן לה' א'", "השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה". ובאחרי מות אמר יותר מזה "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם אשר הם זנים אחריהם"
המאמר מדבר בעליונים ורומז בתחתונים…
מה היה חטא העבודה זרה – מובן,
אך מה החטא היום – לי הקטן לא מובן.
להיות זהיר במצווה מסוימת יותר מאחרות? זה דווקא טוב בהחלט. הגמרא עצמה מצדדת בהנהגה כזאת כפי שמצאנו "אבוך במה הוי זהיר טפי".
האם הכוונה שאסור לוותר על מצוות מסוימות ולקיים את האחרות? פשיטא! מאי קמ"ל.
אגב בבואנו מפרשת עקב הייתי מביא את מ"ש בלקוטי שיחות על דברי דוד המלך עוון עקבי יסובני שהחטא הוא עצם הדירוג בין המצוות, עייש כפתור ופרח.
לא דברתי ביחס למצווה מסויימת, הגם שוודאי צריך להיות זהיר בקלה כחמורה. דברתי ביחס להתרגשות והתפעלות מדברים ומקומות, מגילויי שכינה פרטיים, מתופעות טבע ומתופעות על טבעיות, על הנטייה לראותם כגילוי שכינה. יש בהם לעורר את האדם לדרוש את האלוקים, אך הם לעצמם אינם גילוי שכינה, אלא יש לחפש, לדרוש היכן הקב"ה רואה ביטוי של שכינתו. לשכנו תדרשו ובאת שמה.
יש נטייה להרחיב את המושג עבודה זרה במקום לצמצמו בדיוק למה שהוא במקור. רגש נקודתי איננו עבודה זרה. התפעלות ממשהו אחד ולא ממשהו אחר היא נטייה אנושית לגמרי. האם עבודה זרה היא מה שהאדם מרגיש או מעריך בכלל, או רק מה שהאדם חושב שהוא האלהים?