בפרשת הצווי על בנית המשכן מופיעה האזהרה על השבת רק בסוף: "אך את שבתתי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם". ואילו בפרשת עשיית המשכן הציווי על השבת מופיעה כבר בפתיחה: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשת אתם. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העשה בו מלאכה יומת". הבדל נוסף בין הפרשות הוא שבראשונה השבת מאופיינת כאות ביננו לבין הקב"ה: "כי אות היא ביני וביניכם לדעת כי אני ה' מקדשכם". ואילו בפרשה השנייה השבת היא שלנו: "וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'". השבת הראשונה היא "ביני וביניכם" והשבת השנייה היא "לכם קדש". יש לנו אפוא שתי אזהרות על השבת, אחת לאחר ציווי המשכן לאות ביננו לקב"ה, ואחת לפני העשייה, הניתנת לנו, עבורנו. מה משמעותם של שתי פרשות אלו?
אני ה' מקדשכם, ולא אתם מקדשים אותי
המשכן מלמד כי ליהודי יש ייעוד גבוה יותר מעצם קיום העולם בבחינת: "עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו" (בראשית ח, כב). יש אמנם חשיבות לעצם הנעת העולם, כמאמר הכתוב: "לא תהו בראה, לשבת יצרה" (ישעיהו מה, יח), אבל היהודי מביא לעולם משהו גבוה יותר: משכן שבו שרויה שכינתו של הקב"ה. האיש הישראלי שייך לעם ה' המפרסם את שכינתו בעולם.
אולם, אדם העוסק בבניית מקדש עלול להיגרר למחשבה שהוא יוצר את הקדושה. ישנה נטייה בקרב כלי קודש לחשוב שהם מנהלים את הקב"ה, ולא הקב"ה מנהל אותם. לכן לאחר הציווי על עשיית המשכן מגיע הסייג שאומר לאדם לעצור, לדעת שהקדושה אינה בידים שלו והיא אינה נוצרת מכוח העשייה שלו. הקדושה שופעת על האדם הנשמע לרצון האלהי גם כשהוא עוצר ולא עושה דבר. "אך את שבתתי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם". השבת ניתנת לנו לאות שהקב"ה מקדש את האדם, ולא האדם, גדול ככל שיהיה, מייצר את קדושתו.
לאור זה, יתכן לפרש כי המחשבה שהאדם מייצר את הקדושה היא שהביאה למעשה העגל הסמוך לפרשת ציווי עשיית המשכן. בני ישראל לא הפנימו את הסייג של השבת, וחשבו שהם יכולים ליצור את הקדושה בעצמם, בזהבם, עד שאמרו לעגל: "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". כי אם ביד האדם ליצור את הקדושה מכוח רגשות הקודש המפעמים בו, מה לי עגל זהב מה לי לוחות הברית?
מבחינה זו, השבת מגיעה לאחר מלאכת הקודש, ואומרת לאדם, למרות מלאכתך המרשימה, עליך לזכור מהו מקור הקדושה ולשבות.
להגביל את העשייה
אמנם יש בחינה אחרת לשבת, בחינה של סייג המגיע קודם לעשייה. "אלה הדברים אשר צוה ה' לעשת אתם": העשייה הנזכרת בפרשה זו היא עשיית המשכן, אך קודם לה, מופיעה הסייג של השבת – הפסקת העשייה השבועית.
אדם הטרוד כל ימיו במלאכת קודש עלול להיגרר אחר מעשיו ולאבד את הבלמים. גם אם כוונתו לעשות משכן לה' טהורה, הוא עלול להתמכר לדחף הפעילות שלו ולאבד שליטה. אדם מתחיל ברעיון יפה של צדק או שוויון, ומהר מאד נשאב לתוך מלחמות קדושות שמחריבות כל הנקרה בדרכם. אם אין לו ביקורת, דחף הפעילות עלול להשתלט עליו, עד לאיבוד כל מידה. הוא יכול להגיע למחוזות הזויים של אטימות, עוורון ואף אכזריות, שהתחילו מהכוונות הטהורות שלו.
לכן, לפני שהאדם נכנס אל מלאכת הקודש, הוא צריך לקבוע לעצמו נקודות עצירה לבחינה ולביקורת. עליו לקבוע שמדי פעם הוא יעצור ממלאכתו לחלוטין, על מנת להתחיל מחדש. אסור לתת לדחף היצירה לבעור מעצמו, פן יהפוך לשלהבת המכלה הכל, אלא "לא תבערו אש בכל מושבתכם ביום השבת" – גם האש של עשיית המשכן צריכה לעצור לפעמים.
העולם עוצר מלכת
אחד הדימויים החזקים של העולם המודרני הוא מכונה בלתי פוסקת של עשייה נמרצת: תנועה אינסופית של אנשים, סחורות, כספים, מידע. אולם, עשייה זו יכולה להתמכר לעצמה, לצאת מכלל שליטה ולייצר שיבושים נוראיים. סיפור המבול הוא דוגמא למקרה שבו העולם יורד ממסלולו, והייתה נצרכת עצירה מוחלטת כדי לאתחל את הכל מחדש.
איננו נמצאים במבול, תודה לה', אבל האירוע שאנו נמצאים בעיצומו משבית את מנוע העשייה האנושית באופן חסר תקדים. העולם עבר למצב שבת. איננו יודעים חשבונות שמים, אבל אנו מאמינים כי הקב"ה מנהיג את העולם. אפשר כי כאשר העשייה האנושית מתחילה לצאת משליטה, צריך לעשות לעולם כעין "ריסטרט", מאחר שלא הפנימו את מסר השבת של עם ישראל.
"למה רגשו גוים ולאמים יהגו ריק. יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו. ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבתימו. יושב בשמים ישחק אדני ילעג למו. אז ידבר אלימו באפו ובחרונו יבהלמו".
