"באחד באדר משמעין על השקלים ועל הכלאיים. בחמישה עשר בו קורין את המגילה בכרכים ומתקנים את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים ועושין כל צורכי הרבים ומציינין על הקברות ויוצאין אף על הכלאיים" (משנה שקלים א, א)
בעולם המערבי של ימינו רווחת גישה הרואה בהפרדת הדת מהמדינה ערך עליון. לפי גישה זו, תפקיד המדינה הוא לדאוג לצרכים הציבוריים ולכן עליה להסיר ידיה מענייני דת, וכן להפך. הדת נתפסת בתור צורך פרטי, השייך לעולמו האישי של האדם, שאין לו נגיעה לענייני מדינה ואין למדינה נגיעה בו. (במאמר המוסגר, גם לפי גישה זו, אי ההתערבות של המדינה בענייני הפרט מוטלת בספק. אנו רואים למשל כיצד בשם "בריאות הציבור" המדינה מתערבת בהחלטות צרכניות של אנשים פרטיים. נראה לפעמים כי התחום היחיד שהחברה הליברלית מתעקשת על פרטיותו הוא הדת. כל השאר עשוי להיחשב "עניין ציבורי").
גישת התורה, לעומת זאת, שונה לחלוטין. אין רחוק מדרך התורה מהמחשבה שהדת היא עניין פרטי, ובכלל, שניתן להפריד בין דת למדינה. בגישה התורנית, הדת היא העניין הציבורי ביותר -היא מרכז ולב החיים הציבוריים. ויתרה מזו, כפי שאנו רואים במשנת שקלים, אין הפרדה ממשית בין דאגה לצרכים החומריים של הציבור לדאגה לצרכים המזוהים כ"צרכים דתיים" המשנה מציינת שורה של תקנות ציבור בסוף החורף, תחילת האביב, שהציבור וממוניו חייבים לטפל בהם, כשהיא מערבת צרכים מעשיים כגון תיקון הדרכים, עם צרכי ציבור הנוגעים למקדש (משמיעין על השקלים) ולטהרה (מקוות המים)
במקומות מתוקנים בעולם, יש תקנות ציבוריות הנוגעות לטיפוח הגינה הפרטית שלפני הבתים. זאת מתוך הבנה שהזנחה של גינה פרטית היא פגע ציבורי. היא הורסת את הצורה והצביון של כל השכונה. בישראל, הימצאות כלאים בגינה פרטית פוגעת בצביון הציבורי. הוא מהווה מפגע ציבורי שתפקידם של הממונים על תקנת הציבור לתקן.
ממשנה זו אנו למדים שהסדר הציבורי בישראל מתחיל דווקא מן המקדש, והוא הולך ומתפרט עד לעיסוק בתקנת הדרכים והרחובות. המשנה פותחת ב"משמיעין על השקלים". נתינת מחצית השקל היא שיתוף ציבורי שוויוני במקדש. למרות שיש במקדש גם הנהגה של "כל איש אשר ידבנו לבו", השקלים הם תרומה שוויונית, שכל אחד, בין עשיר ובין דל, נותן אותו סכום, וגם כל אחד ואחד משתתף בו. באמצעות נתינת מחצית השקל, כל אחד מישראל הופך לשותף שווה, ברמה מסוימת, במקדש.
נתינת מחצית השקל מורה שהמקדש הוא מוסד ציבורי יסודי ומרכזי בחיי הציבור הישראלי. אין הוא עניין פרטי, אישי, שכל אחד מתחבר או לא מתחבר אליו כפי רצונו ונטייתו, אלא הוא הלב המרכזי של הקיום הלאומי. הוא הדבק המחבר את העם. לפיכך, כאשר מתעוררים לעסוק בתיקון צרכי הציבור, פותחים בשקלים, שנותנים את הצביון הישראל לעיסוק הציבורי.
ואכן, השבים לציון מגלות בבל בבית שני, קבעו להם עם הגיעם ארצה את תקנת "שלישית השקל":
"ושאר העם הכהנים הלוים השוערים המשררים הנתינים וכל הנבדל מעמי הארצות אל תורת הא' נשיהם בניהם ובנתיהם כל יודע מבין. מחזיקים על אחיהם אדיריהם ובאים באלה ובשבועה ללכת בתורת הא' אשר נתנה ביד משה עבד הא' ולשמור ולעשות את כל מצות ה' אדנינו ומשפטיו וחקיו. ואשר לא נתן בנתינו לעמי הארץ ואת בנתיהם לא נקח לבנינו. ועמי הארץ המביאים את המקחות וכל שבר ביום השבת למכור לא נקח מהם בשבת וביום קדש ונטש את השנה השביעית ומשא כל יד. והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלשית השקל בשנה לעבדת בית א'. ללחם המערכת ומנחת התמיד ולעולת התמיד השבתות החדשים למועדים ולקדשים ולחטאות לכפר על ישראל וכל מלאכת בית א'" (נחמיה י').
