"רבי לוי בשם רבי שמעון בן לקיש צפה הקדוש ברוך הוא שהמן הרשע עתיד לשקול כספו על ישראל אמר מוטב שיקדים כספן שלבניי לכספו שלאותו הרשע לפיכך מקדימין וקורין בפרשת שקלים" (ירושלמי מגילה)
הירושלמי קושר בין המנהג לקרוא את פרשת שקלים לפני ראש חודש אדר לבין הסיפור של פורים – בין השקלים שישראל מעלים למקדש לשקלים שהמן קונה בהם את השמדת היהודים מידי אחשוורוש.
תשלום הוא פעמים רבות איתות. אם אדם מוכן לשלם הרבה כסף על משהו, זה אות לכך שזה חשוב לו. פעמים רבות אנו נתקלים במקרים בהם אדם מסרב לקבל עבודה כי לא שילמו על כך מספיק, על אף שהכסף שכן ישלמו לו יפסיק לכל צורכיו ואין לו מקור הכנסה אחר. הוא מרגיש שמזלזלים בעבודה שלו אם לא משלמים עליה מספיק. כך, למרות שאחשוורוש לא היה צריך את הכסף של המן, היה בכך איתות למידת החשיבות והדחיפות שהלה מייחס לעניין. כיוצא בו, הקב"ה, שלו הכסף ולו הזהב, אינו צריך את השקלים של ישראל. הוא רוצה את גילוי הרצון שלהם, את נדבת הלב וגילוי הדעת שעבודת המקדש חשובה להם, שהיא מוערכת אצלם והם מוכנים להשקיע בה.
שקילת השקלים מגלה אפוא מה חשוב לכל אחד: הרצון של ישראל הוא לתחזק את המקדש, לראות את ה' שוכן בתוכם. המן, לעומת זאת, רוצה להשמיד להרוג ולאבד את המתנגדים שלו.
בסופו של יום, ישראל הם אלו שהרגו בשונאיהם והכו בהם מכת הרג ואבדן. אולם, הם לא השקיעו בכך כסף. הם הגיבו לסיטואציה. גם מי שכל מה שחשוב לו הוא לשכן את מקדש ה' בתוכו, אינו הופך בכך פציפיסט. הוא לא שוכח את אשר עשה לו עמלק. הוא טומן את ראשו בחול ביחס לאיומים הנשקפים לו.
מצד שני, כיוון שברור לו מה באמת חשוב לו, ברור לו שכאשר הוא נוקם באויביו אין זה כיוון שכל מה שיש לו בראש הוא "להשמיד להרוג ולאבד". זה לא מה שחשוב לו ומעניין אותו, זו תגובה בלתי נמנעת למציאות בו הוא חי, שממנו אסור להתעלם.
כאשר הוא זוכר שימים אלו באים "כי המן בן המדתא האגגי צרר כל היהודים חשב על היהודים לאבדם והפל פור הוא הגורל להמם ולאבדם", הוא יכול להגיע לתוצאה של "והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלח מנות איש לרעהו ומתנות לאבינים".
שנזכה להקדים את שקלינו לשקלם של אויבנו וחודש אדר הבעל"ט יהפוך לנו מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב.
