סיפורו הולדתו של משה מתאפיין באנונימיות: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי", ותהר האשה", "ותתצב אחותו" "ותקרא את אם הילד" – לאף אחד מהאנשים בסיפור אין שם. למעשה, גם למשה אין שם, אלא זה של בת פרעה שמוצאת אותו. בהמשך, עם הציווי על יציאת מצרים, תייחס התורה באריכות את משה, אך כאן היא בוחרת במכוון לתאר את האנונמיות שלו – כביכול הוא מגיע משום מקום. איננו יודעים מי הם הוריו, מי משפחתו, ואפילו איננו יודעים מי שמו. הוא אסופי הגדל בבית פרעה, ואפילו שמו ניתן לו משם.
כאשר הקב"ה מצווה על משה ללכת ולהוציא את ישראל ממצרים, משה מסרב ואומר "שלח נא ביד תשלח". תגובה זו מעידה על התפיסה העצמית שלו: אני חסר שם, כל אחד יכול לעשות זאת בדיוק כמוני. מדוע דווקא אני? ואכן, מדוע דווקא משה? מדוע הקב"ה בוחר להוציא את ישראל ממצרים דווקא על ידי אותו תינוק חסר שם, חסר ייחוס, שגדל כל חייו בסביבה זרה?
כבר למדונו חז"ל שאין אסיר מתיר את עצמו מבית האסורים. המאסר של אדם אינו רק הכבלים הפיזיים אלא אלו התודעתיים. מי שגדל לתוך מצב של עבדות אינו יכול להשתחרר מכך בכוחות עצמו. הרעיון של שינוי פנימי מאד קורץ לנו אמנם, אבל בפועל, כדי להשתנות אנו צריכים התערבות חיצונית – מישהו אחר שיגיע מבחוץ ויושיט לנו את היד. דווקא האנונימיות של משה, העובדה שלא היה נטוע בתוך הקשר של משפחה, עם שם, עם היסטוריה, עם חינוך והרגלים, אלא היה התינוק הקטן הצף על התיבה – דווקא אלו התכונות שאפשרו לו "לחשוב מחוץ לקופסא", להיות זה שמוציא את ישראל מבית האסורים.
כדי לשבור "קונספציה", לשנות דרך חשיבה, צריך דווקא מישהו שבא מבחוץ, שאינו חלק מהקונספציה.
Photo by Aida L on Unsplash
והמבין יבין