צריך עיון > בין הסדרים > מי הוא משה האיש?

מי הוא משה האיש?

--
הרב דוד לוי ר"מ בישיבה, מחבר ספרי "דרך דוד"

האישות הפרטית של משה שונה מהפרסונה הציבורית שלו, אבל אנחנו יכולים ללמוד ממנה משהו חשוב על תכונות איש האלהים. על חשיבותה של האכפתיות.

פרשת שמות
 

מיהו "משה האיש", האדם הפרטי שעתיד להיות איש האלוקים, אדון הנביאים, אשר הוציא את ישראל ממצרים, הוריד להם את התורה והנהיג אותם במדבר ארבעים שנה?

בפרשתנו, התורה מתארת את דמותו הפרטית של משה. אינה דומה דמותו הציבורית של אדם לדמותו הפרטית. הפרסונה הציבורית של מנהיג אינה זהה לאופן שבו הוא מופיע בתוך ביתו. אולם, מתוך ההיכרות עם דמותו הפרטית של האדם אנו יכולים להכיר את התכונות שהפכו אותו להיות דמות הציבורית.

התורה מספרת לנו שלשה סיפורים על החיים הפרטיים של משה, לפני היותו למנהיג ישראל.

הסיפור הראשון הוא על משה הגדל בבית פרעה, היוצא אל אחיו לראות בסבלותם והורג את האיש המצרי המכה את איש הישראלי. הסיפור השני הוא בריחתו ממצרים והצלתו את בנות כהן מדין על הבאר מידי רודפיהן. הסיפור השלישי הוא על משה הרועה את הצאן במדבר והולך לראות את הסנה הבוער.

אם ננתח את שלשת הסיפורים נגלה תכונה משותפת אחת: אכפתיות. אכפתיות המתעלה מעל המקום, הזמן והמעמד החברתי.

הסיפור הראשון הוא על משה הנסיך המצרי, ההולך לראות בסבלות בני ישראל. הוא רואה איש מצרי מכה איש ישראל, ומציל אותו על ידי הכאת המצרי.

במקרה זה, ניתן לפרש את המעשה בשני אופנים. ניתן לראות בו גילוי אמפתיה – אדם מהמעמד הגבוה ביותר בממלכה יוצא לראות בסבלות העבדים, המעמד הנמוך ביותר, ולמרות פערי המעמדות, הוא מזדהה עם סבלותם ואינו יכול לעמוד מנגד. אולם, ניתן גם לפרש את המעשה שלו בתור התנשאות פטרונית, כפי שמטיחים בו העברים הניצים: "מי שמך לאיש שר ושפט עלינו, הלהרגני אתה אמר כאשר הרגת את המצרי". בתור נסיך מצרים הוא מרגיש כל כך רם ונישא, וגאוות האדון שבו שמה אותו בעמדת שיפוט לכל מה שהוא רואה סביבו. לא שהיה אכפת לו במיוחד מהמצרי או מהעברים, אלא הוא פשוט חשב שעליו להתערב בכל מה שהוא רואה

אמנם, בסיפור השני הוא כבר לא נסיך, רחוק מאד מכך. הוא אדם זר, פליט למעשה, הנס על נפשו מאימת החרב. כאן כבר אי אפשר לתלות את התערבותו לטובת בנות יתרו בעמדה של התנשאות, לכאורה, הצעד החכם עבור אדם במצבו היה לשתף פעולה עם הרועים החזקים ולקבל את מרותם. האם זה מה שחסר לו -לעורר עליו את חמת אנשי המקום? אולם, תחושת המעורבות העמוקה של משה, האכפתיות שלו, אינה מניחה לו לעמוד מנגד. הוא אינו מסוגל לראות עוול ולהישאר אדיש. לא זו בלבד שהוא מציל אותם, אלא הוא גם דולה להם מהבאר. תחושת האכפתיות שלו אינה נעצרת בקנאות לדבר עוול, אלא באמת אכפת לו מהאנשים שסביבו, הוא רוצה לעזור להם.

אולם, גם כאן היה מקום לומר שמדובר סך הכל בטהרנות שנובעת מסנוביות מוסרית. משה הוא טהרן מוסרי המבקש לתקן כל עוול שהוא רואה, מתוך אמונה נאיבית שיש בכוחו להפוך את העולם למקום מתוקן יותר. הוא גדל בבית של מלך, וגם כשהוא פליט, הוא עדיין מרגיש בעליונותו המוסרית בכל מקום שאליו הוא הולך, אבל לא באמת אכפת לו מהאנשים שהוא רואה סביבו. הוא רוצה שהעולם יפעל בהתאם לחלום הדמיוני של עולם מתוקן שנטוע במוחו, והוא מאמין בגאוותו שיש בכוחו להגשים אותו. זה לא "אכפתיות".

לכן מספרת התורה סיפור נוסף, הסנה הבוער. בסיפור הסנה אין כל הצלה דרמטית, ואין בו תיקון עוול. אין בו אלא תשומת לב וסקרנות. משה שם לב לכך שהסנה בוער ואינו אוכל, ועלה בו סקרנות להבין מה קורה כאן: "אסרה נא ואראה את המראה הגדל הזה מדוע לא יבער הסנה".

כל אלו יחד מורים על תכונה מרכזית אחת: אכפתיות. בכל שלשת המקרים משה רואה משהו סביבו, משהו חריג, והוא אינו נותר מתבונן פסיבי, אלא מגלה מעורבות. הוא יוצא לראות בסבלות אחיו, ולא עומד מנגד, אלא מתערב. הוא רואה את העושק של בנות יתרו, וקם ועושה מעשה. הוא רואה את הסנה הבוער, וסר לראות את המראה ולנסות להבין אותו.

אכפתיות משמעה קשר לסביבה. כל מה שהאדם רואה וחווה חשוב לו; הוא מרגיש שייך אליו; הוא מרגיש שמדובר בחלק ממנו. זוהי אותה תכונה שאנו פוגשים אחר כך אצל משה איש האלהים, האדם הציבורי המנהיג את ישראל. בחומש במדבר מעידה התורה: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג). הענווה המיוחדת של משה היא היא האכפתיות העמוקה שלו, המביאה אותו לראות באספקלריה המאירה (יבמות מט, ב), בבחינת "פה אל פה אדבר בו, במראה ולא בחידות" (במדבר שם, ח). האכפתיות הכנה של משה, המעורבות העמוקה שהוא חש בכל דבר שאירע סביבו, הביאה לכך שהוא לא הסתפק בלראות את הדברים דרך העינים שלו, דרך המסך המנוכר של הסובייקט הצופה בדברים מבחוץ, אלא היה חשוב לו לראות את הדברים כפי שהם. לכן הוא אינו יכול להישאר אדיש, מנותק ומרוחק מסביבתו, אלא יוצא לראות בעוול, בסבל אחיו. הוא סר לראות את המראה הגדול, ולא נחה דעתו, עד שהגיע למדרגת "ותמונת ה' יביט" (שם).

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל