בפרשתנו מתוארת מערכת המשפט התורנית בשתי פרשיות. הראשונה מצווה על העמדת השופטים ועל עשיית משפט צדק. והשנייה מנחה את האדם מה לעשות במקום שהדין לא ברור.
התפקיד של השופטים בתורה הוא לברר את העובדות – האם הייתה הלוואה או לא הייתה, האם הנתבע עבר את העבירה או לא עבר. אולם, השופטים אינם מתערבים באופן רגיל בפרשנות של החוק. אם לא ברור לשופט מה החוק אומר במקרה הנידון, הדיון אמור לעבור לערכאה גבוהה יותר. לפיכך, הסכנה המרכזית של הטיית דין היא טשטוש העובדות ולא עיוות החוק גופו.
בכל ויכוח יש שני נרטיבים עובדתיים. הטעות בדין יכולה לנבוע מנתינת משקל יתר לדברי צד אחד.
התורה מציינת שלשה אופנים של הטייה זו. הטייה שנובעת מקרבת הדינים לצד אחד: "לא תטה משפט, שלא תאמר איש פלוני נאה איש פלוני קרובי". הטייה שנובעת מאופן ניהול הדין: "לא תכיר פנים, שלא יהא רך לזה וקשה לזה, אחד עומד ואחד יושב. לפי שרואה זה שהדיין מכבד את חבירו ומסתתמין טענותיו". והטייה לא מודעת שנובעת מלקיחת שוחד.
שלשת הטיות אלו קשורות לקבלת הסיפור של צד אחד ולא לקביעת הדין. אם אחרי בירור העובדות הדיין אינו יודע מה החוק אומר לגבי המקרה הנידון, עליו לפנות לבתי דין גבוהים יותר, כפי שאומרת התורה בהמשך: "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' א' בו […] ודרשת והגידו לך את דבר המשפט."
תפקיד בית דין הגדול בלשכת הגזית הוא לברר את דבר ה' במקרה של אי בהירות לגבי החוק, ולא לגבי העובדות:
הוצרך הדבר לשאול שואלין מבית דין שבעירן אם שמעו אמרו להן ואם לאו באין לזה שסמוך לעירן אם שמעו אמרו להם ואם לאו באין לזה שעל פתח הר הבית אם שמעו אמרו להם ואם לאו באין לזה שעל פתח העזרה. ואומר כך דרשתי וכך דרשו חבירי כך למדתי וכך למדו חבירי אם שמעו אמרו להם ואם לאו אלו ואלו באין ללשכת הגזית (סנהדרין פח, ב).
בית דין רגיל תפקידו לומר מה ששמעו – לפסוק לפי החוק הקיים כאשר אין ויכוח מה החוק אומר. בית דין של לשכת הגזית נועד להכריע מה שמעו, מה החוק אומר.
