קריאת פרשת שופטים בימים אלה, כשריח בחירות עומד באוויר, נותנת טעם חדש בדברי התורה. בפרשתנו אנו מוצאים התייחסות לשני סוגי שלטון: שופט ומלך.
הפרשה פותחת ב"שופטים ושוטרים תתן לך". לשופטים אלו סמכות פוליטית מסוימת, כפי שממשיכה התורה ואומרת:
"כי יפלא ממך דבר למשפט… וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו. ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט".
במערכת משפט זו רואה התורה צורך הכרחי, שיש חובה לדאוג לקיומו. התורה רואה הכרח בכך שהעם יעמיד על עצמו אנשים שיורו לו את הדרך ללכת בה בכל מצב של ספק.
אמנם יש גם מערכת אחרת שהתורה מתייחסת אליה בפרשתנו: "ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי. שום תשים עליך מלך".
מערכת זו אינה הכרחית. גם לדעה שנצטוו ישראל לשים עליהם מלך עם כניסתם לארץ (סנהדרין כ, ב), ציווי זה שונה מהקמת מערכת משפט. הוא נדרש לצורך שלימות ההתיישבות בארץ, אך אינו צורך חיוני.
הצורך במלוכה נובע מדרישת העם: "ואמרת אשימה עלי". לא זו בלבד, אלא שניתן לראות דרישה זו באור שלילי "ככל הגוים אשר סביבתי". וכן שבאו ישראל לבקש מלך משמואל, אמרו: "והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו" (שמואל א, ח, כ). חז"ל מחלקים אמנם בין דרישת עמי הארץ לבין דרישת החכמים (סנהדרין שם), אולם העובדה שדרישת "ככל העמים" מופיעה גם בתורה וגם בשמואל מלמדת כי מדובר במאפיין מהותי של בקשת המלוכה.
שופט, מלך וחירותו של העם
אחד ההבדלים העיקרים בין התפקיד הפוליטי של המלך לזה של השופט הוא היוזמה.
תפקיד השופט הוא להכריע בויכוח בין צדדים הפונים אליו. "שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו" (דברים א, טז). השופט אינו "מנהיג". הוא אינו יוזם ומוביל מהלכים, אלא משרת את הציבור הפונה אליו. בפרשת יתרו אנו מוצאים כי משה רבינו שימש בתור שופט. שם ניתן לראות כי אפילו לאחר עצת יתרו להכשיר מן העם אנשים המבינים את דבר ה' בשביל לענות על שאלות במקום משה, עדיין היוזמה לדרישת דבר ה' הגיעה מהעם. משה לא יזם עידוד למידה, אלא נתן להם כלים כדי שידעו מתי הם צריכים לגשת אליו ומתי לא (בניגוד לתיאור חז"ל את חזקיה המלך, שנעץ חרב בבית המדרש [סנהדרין צד, ב]).
לעומת זאת, תפקיד המלך הוא להנהיג. אמנם הוא ממונה על ידי העם – "שום תשים עליך מלך", אך העם מוסר את הנהגה לידיו – "ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו" (שמואל שם). המלך אינו מנהיג פסיבי המכריע בשאלות הבאות לפניו, אלא יוזם ומוביל מהלכים חדשים: "ויצא לפנינו" – תפקידו להוביל, להדריך ולכוון.
המלוכה בתורה דומה במידת מה לרעיון המודרני של האמנה החברתית. בשימה של המלך, הציבור מוסר את חירותו לריבון ומרשה אותו, נותן לו רישיון, לקבל החלטות עבורו. במובן מסוים, נתינת כוח ההובלה בידי אדם אחד אומרת שהעם מתחייב ללכת אחרי גחמותיו. העם הופך לעבדים המבצעים את רצונו של המלך. אם המלך מחליט לצאת למלחמה, כל העם חייב להישמע לו ולהילחם במלחמתו.
הסמכויות שיש לשופט, לעומת זאת, אינן שוללות את חירותו של היחיד. הכוח היחיד שיש לשופט הוא כוח הכרעה. כדי לממש את הכוח הזה נדרשת פניה של העם אליו. העם צריך לאשר כל פעם מחדש את סמכותו של השופט, באמצעות הפנייה אליו. היוזמה, כלומר הרצון, נמצאת בצד של העם.
תקופת השופטים ותקופת המלכים
בהתאמה לשתי צורות השלטון המוזכרות בפרשתנו היו גם שתי תקופות בישראל: תקופת השופטים, שבה ישראל היו עסוקים בענייניהם הפרטיים, ולכל היותר הוכרחו להתגונן מפני הגויים סביבותיהם; ותקופת המלכים, שבה התחילו ישראל לתפוס מקום בזירה הבין לאומית.
תקופת השופטים בישראל מקבילה לתקופת הזקנים במשנה הראשונה במסכת אבות. הזקנים הם שומרי המסורת: "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך". העם רואים את הנהגת הזקנים, ופונים אליהם כדי לשאול מהי המסורת.
בתקופת השופטים ישראל מסרבים להקים על עצמם מלך (כדבריו הנוקבים של גדעון "ויאמר אלהם גדעון לא אמשל אני בכם ולא ימשל בני בכם ה' ימשל בכם" שופטים ח, כג). אולם מאידך גיסא, הכתוב מדגיש כי "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים יז,ו).
בתקופת המלוכה, לעומת זאת, היו הכל מחויבים לציית לדבר המלך.
מצד אחד, במסירת השלטון למלך יש העצמה גדולה לעם. כפי שהיה באמת בתקופת המלכים. ממלכת ישראל התרחבה, התבססה והתעשרה. בשיטת המלוכה יש גם יציבות שאין בשיטת השופטים. נראה שדברים אלו קרצו לישראל בתקופת המלוכה: הם רצו להיות עם ככל הגויים, עם עוצמה, ביטחון ויציבות.
עם זאת, יש במלוכה אובדן חירות, אובדן הביטוי האישי. תקופת המלכים מקבילה לתקופת הנביאים המוזכרת באבות. באותם ימים, התחילה תקופת הנבואה, שבה הנביא מביא את דבר ה' לעם. זאת בניגוד לימי הזקנים, שבהם היו העם הולכים אל ה"רואה": "לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלהים לכו ונלכה עד הראה כי לנביא היום יקרא לפנים הראה" (שמואל א, ט, ט). לפנים בישראל היו ההעם הולכים אל הרואה לדרוש את האלוקים והוא לא היה מוביל אותם ומגיע אליהם.
שמואל פָתַח פֶתַח לתקופת הנבואה: "והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל את כל המקומות האלה" (ש"א ז,טז). שמואל היה מ"קוראי שמו" (בניגוד למשה ואהרן); הוא היה יוזם מעצמו, והולך אל העם כדי לעורר אותם. לכן, על אף התנגדותו למלוכה, אין פלא שדווקא בימיו התעוררו העם לבקש להם מלך. הם רצו מנהיג שיוביל אותם, ולא רק שופט הדורש מהם להיות אקטיביים ולפנות אליו.
לדאבוננו הרב, למרות המסורת הפוליטית העשירה של ישראל, אין לנו היום לא מלך ולא שופט: לא מנהיג בעל שיעור קומה שנמסור לו את חירותנו כדי שיוביל אותנו קדימה, ולא שופטים לפנות אליהם כדי שיורו לנו את דבר ה' בשאלות ציבוריות חמורות. אין לנו אלא להסתפק בשלומו של השלטון הקיים, שאלמלא מוראו, איש את רעהו חיים בלעהו, ולהתפלל להשבת שופטינו כבראשונה.
"ואשיבה שפטיך כבראשנה ויעציך כבתחלה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה" (ישעיה א,כו)
תמונה: Bigstock
מסקנה שמתבקשת מעצמה כשמדובר על שלטון הפולטי במדינה עד כדי כך שלא ברור מה המסר של המאמר ולשם מה נכתב!?
לתומי (או לא) חשבתי שהוא ידון על מצב בדורינו מבחינת מנהיגות רבנית שבאמת מזכיר בהרבה את תחילת פרשת השופטים כפשוטו וכמדרשו
למגיב הקודם: המאמר הקצר ראוי מכיוון שאפיון התקופות, וההבדלים בין מלוכה שבה התנועה הינה ריכוזית מהמלך לעם, לשיפוט שבו התנועה היא מהעם לשופט, חשובים.
ובכלל: כשהשלטון ריכוזי, וניתן לו כח, ישנו סיכוי גדול, וכפי שרואים במהלך ההיסטוריה, שהשליט ישתמש בכח לרעה ויפנה אותו כנגד נתיניו. לכן, מלכתחילה גם מלוכה בישראל היא בדיעבד, ומלבד מספר מלכים צדיקים, אכן החטיא השלטון את העם פעמים רבות. במשך אלפי שנים היה העולם מלא שלטונות ריכוזיים טוטליטריים ואכזריים, דרך מלכים פריצים כנסיה נוגשי עבדים ועוד. בעולם המערבי, החופשי, ישנו מצד אחד שיפור והתפתחות מבחינה היסטורית, בכך שלראשונה, דרך היווצרותה של ארה"ב, נוצרה מערכת מתקדמת מזו של ימים עברו, ובה כח השלטון נובע מתוך ועל ידי העם בצורה ייצוגית, ועם תחלופה הנתונה לבחירת העם במקום ירושה בעלמא. ועל כך יש לברך. אך אפילו במערכת שכזו, כבר הפך השלטון את עורו ומשתמש בכח לא נאות כלפי שולחיו, אם "לצרכי ביטחון", אם במיסוי מטורף, ואם במגוון דרכים אחרות שמהוות פיחות זוחל כאשר אין עקרונות נכונים להדריכם. שלא לדבר על תופעות שקרו שבהם עריצים ורוצחים כמו היטלר ימ"ש נבחרו על ידי העם. ויש להבחין עד כמה התורה עדיין מקדימה את זמנה בהציבה כאידיאל חברת ברית, של בני חורין שיושבים איש תחת גפנו ותאנתו, כולם בצלם אלוקים, ועוסקים בעבודת ה', כאשר הסדרת הסדר היא מתוך ברית לה', ומערכת המשפט שישנה שם רק בהיווצר מחלוקת, יכולה לעזור לאנשי אמת לברר את הנכון. ותו לא. אכן, השיבה שופטינו כבראשונה, והאר עינינו בתורתך.