בפרשתנו אנו לומדים על הבגדים המיוחדים של הכהן הגדול. בגדים אלו הם "מדים", כפי שהם מכונים בתורה, כלומר, בגדים מיוחדים של בעל דרגה ותפקיד מסוים, המעידים על היותו בעל דרגה זו. המדים של חייל מעידים על היותו משרת בצבא, ועל החיל המסוים שבו הוא משרת ואולי גם על דרגתו. כך גם בגדי הכהנים בכלל והכהן גדול בפרט: הם מעידים על היות לובשיהם משרתי ה'.
לאור תובנה זו, מעניין לראות כי התורה מעצבת את בגדי הכהן גדול כך שיעידו על הקשר בינו לבין שאר העם. על כתפיו, במקום לשים דרגות כהונה, יש לו "אבני זיכרון" הנושאים את שמות בני ישראל: "ושמת את שתי האבנים על כתפת האפד אבני זכרן לבני ישראל ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרן". כיוצא בו, על לבו הוא נושא לוח, חושן, שגם בו מופיעים השמות: "ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו בבאו אל הקדש לזכרן לפני ה' תמיד".
על מצחו, מנגד, התנוסס זר זהב, שעליו, כך אנו לומדים, נחרתו המילים: "קדש לה'". אולם, גם הציץ, מדגישה התורה, לא בא אלא להזכיר את בני ישראל בבואו אל הקודש: "והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנת קדשיהם והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'". לעניינו, אנו למדים כי אף פריט ממדיו של הכהן הגדול אינו מייצג את היותו משרת ה' אלא את היותו משרתם של ישראל. המדים אינם מעידים על המעמד הגבוה שלו במדרג הקדושה, באיזשהו מסדר של קרבה אל האל, אלא על התפקיד שלו: משרת העם לפני האלהים. הכהנים מוצגים כמשרתים של ישראל ולא כחברי מסדר דתי בחצרו של האל. הם הנציגים של האומה כלפי ה'.
לעיקרון זו משמעות דו כיוונית: מצד האופן שבו הכהן תופס את עצמו, עליו לראות את עצמו כמי שמשרת את ישראל ולא כמי שמשרת את ה'. הוא נציג של ישראל כלפי ה', ולא נציג של ה' כלפי ישראל. בהתאמה, מצד העם, אל להם לראות בכהן נציג אלוהים עלי אדמות, שאדם פונה לה' דרכו, אלא נציג שלהם בחצר בית ה', המקריב את קורבנם לפני ה'.
לאור עיקרון זה ניתן להבין מדוע הכיתוב "קודש לה'" על הציץ נחשב למה שנושא את עוון הקודשים אשר יקדישו בני ישראל לפני ה'. כיתוב זה מורה כי בני ישראל, שאותם הכהן מייצג לפני ה', הם אלו שקודש לה'. לא הכהן הנושא על ראשו את הציץ הוא קודש לה', אלא ישראל שבשמם הוא בא.
"קדש ישראל לה' ראשית תבואתה כל אכליו יאשמו רעה תבא אליהם נאם ה'" (ירמיהו ב, ג)
