המקדש היהודי מתייחד באיזון עדין בין הרחקת הקדושה מן האדם לקירובה אליו. הוא מייצג גישה דתית נבדלת מזו הרואה בקדושה דבר הרחוק מן החיים האנושיים, ונבדלת מזו המוצאת קדושה בכל עץ ואבן.
מקדשים רבים בעולם נמצאים במקומות מבודדים. בכך הם מציינים את הריחוק של האל מן האדם. לפי גישה זו, כדי לעבוד את האל יש צורך לצאת מן הישוב וללכת אל איזה הר גבוה ונידח. מנגד, מטרת המקדש בתורה היא "ושכנתי בתוכם". המקדש נמצא בלב העם, במרכז המחנה, בעיר הבירה, והוא ביטוי של היות ה' אלוקי ישראל שוכן בתוך ישראל ולא מחוצה להם.
אולם, על אף שהמקדש שוכן בתוך ישראל, הוא עדיין "מקדש". יש לו מקום ייעודי וקדוש, שהאדם אינו יכול לגשת אליו בכל עת. הריחוק של הקב"ה מהאדם נשאר חשוב על אף שהוא שוכן בתוכם. זאת בניגוד לעובדי אלילים המקימים מזבח לאלוהיהם בחצר האחורית של הבית ותחת כל עץ רענן. התורה מזהירה אותנו בחומש דברים להתרחק גם מזה; "לא תעשון כן לה' אלהיכם" אלא "לשכנו תדרשו ובאת שמה" (דברים יב, ד-ה). הגם שהקב"ה שוכן כביכול בתוך ישראל, על האדם לדרוש את שכינתו ולהתקרב אליה. הקב"ה אינו שוכן בעצים ובלבבות, אלא יש מקום מוקדש רק לו, שבו מבטאת השכינה בתוך ישראל. אם האדם רוצה להרגיש את הקדושה, הוא צריך לצאת מביתו, לדרוש אותה, להתקדש ולעלות אליה.
איזון זה מתקיים גם בשותפות הציבורית במקדש. מצד אחד, המקדש מוקם על ידי תרומת כל יחיד ויחיד בכלל ישראל. "ועשו לי מקדש": לא על ידי כהנים, לא על ידי נזירים, לא על ידי אליטות, אלא כל אדם ואדם נוטל חלק בבניין המקדש ומרגיש שייך בו. המקדש הוא מקום המשותף לכל הציבור, לכל העם, ובתוכם שוכן ה'.
מצד שני, שותפות ציבורית זו אין משמעה דמוקרטיה חלילה. המקדש אינו "מקדש העם"; ולהמון אין זכות החלטה באשר לצורת המקדש ותכניו. ההמון אינו קובע באיזה חומרים להשתמש ולא כיצד תראה תבנית המשכן וכליו. אלא כל תבנית המשכן, ותבנית כל כליו, כל קרשיו, קרסיו בריחיו ואדניו, הכל "כאשר אתה מראה בהר" – על פי תבנית אלוקית, על פי רצון ה'.
כשנתבונן בדבר נמצא כי האיזון של המקדש היהודי הוא אותו איזון שמצאנו בפרשה הקודמת, ולמעשה, הדיאלקטיקה שנוכחת בתורה כולה . בפרשת משפטים למדנו כי הקב"ה מתעניין בחיי האדם ובסדר החברתי התקין שלו, ולא רק בעבודת האל בבתי כנסיות ובתי מדרשות. מאידך גיסא, ראינו גם כי אין ביד האדם לקבוע את הסדר הציבורי התקין, ולחוקק חוקים כאוות נפשו, אלא רק מי שמכיר יפה את הטבע האנושי ואופן הנהגת העולם בכל מורכבותו יכול לתת משפטים צדיקים. לשם כך, נדרשת הנחיה אלוקית ממי שאמר והיה העולם, אשר יצר את האדם בצלמו.
התורה מלמדת אותנו כי הקב"ה צריך לשכון בתוכנו, במרכז החיים הארציים, בשור ובור ושוכר ושואל. עם זאת, על אף שהקב"ה נמצא במרכז ההנהגה התורנית, שכינתו חופפת מעל העם, ולא יורדת עד אליהם. כך שפרשת משפטים נאמרה לפני העלייה להר, ואילו פרשת המקדש נראתה למשה בהר, כפי שמוזכר כמה פעמים בפרשה. הקב"ה מנחה את האדם בחייו הארציים ושוכן בתוכו, אבל שכינה זו נגלית מן ההר, מלמעלה. "מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה ולא עלו משה ואליהו למרום" (סוכה ה, א).
תמונה: Internet Archive Book Images
