יש דמיון רב בין המעמד ההלכתי של חלב ודם. שניהם אסורים באכילה, ובשניהם, העובר על האיסור עונשו כרת. כיוצא בו, שניהם שייכים לעבודת הקורבנות, אם כי בדרך מעט שונה: הדם ניתן על המזבח והחלב קרב עליו. הבדל נוסף שחשוב לעמוד עליו הוא שהחלב נאסר רק "מן הבהמה אשר יקריב ממנו אשה לה'". ואילו הדם נאסר בכל צורותיו: "וכל דם לא תאכלו בכל מושבתיכם לעוף ולבהמה". הדם נאסר כיוון שהוא הנפש. והחלב כיוון שהוא החלק המעולה שאמור להיות קרב על המזבח.
האיסור על החלב מלמד כי ניתן לאדם להנות מעולם הזה רק לאחר שמכיר בו שהוא רשות אשר ניתן לו מאת בוראו. "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים" (ברכות לה, א). לפיכך, מן הראוי להשאיר לה' את החלב, כהכרת תודה על כך שהכול ניתן לנו מאתו.
האיסור על הדם מלמד כי למרות שניתנה לאדם רשות להנות מן העולם הזה, יש חלק אחד שבו אסור לו לגעת: הנפש. הנפש אינה שייכת אדם, אפילו לא להקריבה לה'. אחד הדברים הבסיסים ביותר שעל האדם להכיר בהם הוא שנפש החיים אינה נתונה בידיו, אפילו לא זו של בעלי חיים. התורה מורה לנו שראוי להביא את החלב לגבוה, אבל אין לנו כל שייכות לדם, לנפש של אחרים. איננו מקריבים אותה אלא נותנים אותה על המזבח. היא אינה בידנו כלל.
Photo by Marjan Blan on Unsplash
